הרשו לי להיות לא פופולרי, מוזמנים לאנפרנד וכו':
תארו לעצמכם שאתם מחנכים כיתה שלימה של תלמידים. אתם אמורים לנטוע בהם איזו תפיסה ראשונית לגבי חתונה. אתם יכולים לדבר על הזוהר והמתיקות של חיי הנישואין, ואתם יכולים להדגיש את הקשיים והסכנות. אפשר, כמובן, גם וגם.
אבל יותר מזה: אתם יכולים לתאר את חיי הנשואים כמשהו שלא עומד לעלות על שרטון *אף פעם*, או לתאר שיש הרבה סיכויים לקשיים - החל מגירושין וכלה ב - רחמנא ליצלן.
משום מה בתרבות היום קל לראות את החיסרון של הדרך הראשונה. אם אני מתאר את חיי הנישואין כדבר זוהר שכו--לם יכולין להצליח בו, יבוא יום בו לאחד מקהל השומעים (או יותר) זה יתפוצץ בפרצוף. הוא יגלה שכל מה שחינכו אותו היה שקר! שזה לא כזה קל, שנישואין יכולים להסתיים לא בדרך טובה. הוא ירגיש מרומה ונבגד על ידי הממסד וכו'.
הכאב הזה אמיתי, אבל מוכר ומתואר כדבעי, לכן אני רוצה להניח אותו בצד ולשאול שאלה אחרת: מה המחיר של הדרך ש*כן* מדגישה את הקשיים והסכנות שעלולים לקרות? לצורך כך עלינו לעשות צעד לא ממש אופייני: לא לשאול מה קורה למיעוט, אלא מה יקרה לרוב.
על פניו לא יקרה כלום אם נגלה להם שנישואין הם לא תמיד כאלו נפלאים. נכין אותם לבן זוג שרבים איתו, אולי אפילו בוגדני ומניפולטור או גרוע מכך. זה לא יהיה להם נורא: הם יתחתנו, אבל ילמדו להיזהר.
אבל הזהירות הזו היא חרב פיפיות. כי חשד לא גורם רק לאבחן יותר טוב את המציאות, אלא לעתים גם *יוצר* אותה. תארו לעצמכם את המריבה הגדולה הראשונה. למי יהיה יותר קל לצלוח אותה: למי שיש לו אמון גדול בחיי הנישואין, או למי שחשדני לגביהם? התמימות הגדולה עלולה להיות סכנה אם היא מתנפצת. אבל חשד עלול להיות מסוכן בהרבה, שכן לעיתים הוא מרעיל דברים חיים, מרחיב סדקים ועושה מזבובים פילים. כי זה טבעו של חשד ואי אמון. אמון יכול להחליק דברים שנכון להחליק אותם. החשד מונע מהאדם לישר הדורים ולהמשיך הלאה.
אז הגישה הזו מנסה להכין אדם למצב בו הוא עלול להתגרש. הבעיה היא שאנחנו אף פעם לא צופים פסיביים. האופן בו אנחנו מסתכלים על המציאות גם משנה אותה, בטח כשמדובר במערכות יחסים. במלים פשוטות: בעל שהכינו אותו אלף פעם לזה שהוא עלול להתגרש, יכול מראש להתכסות בקליפה שתמנע ממנו לתקן את הסדק הראשון, כשהוא יופיע. והוא יופיע בנישואין הכי מוצלחים. גם לאזהרה מסיבית מפני סכנות יש סכנה. גם זהירות עלולה להיות משהו מכשיל.
אנחנו מתגאים בכך שהחברה שלנו יותר פתוחה, יותר מדברת על - אבל יכול להיות שה"דיבור על", במינון שנחשב טוב ומוסרי היום, רק מחמיר את התופעה. אתם מנסים להציל את העשר או חמש אחוז, ודופקים על הדרך עוד שישים אחוז. זה חכם יותר? מוסרי יותר? אני לא יודע. באמת שאני לא יודע.
טוב, אתה מתלבט? אז תן לאדם את כל המידע, והוא יחליט לבד, הוא ילד גדול.
הלוואי שזה היה פשוט כל כך. האופן בו אנחנו מציגים דברים, נטמע בתפיסה של האדם. אם, כדי לתקן, אנחנו מדגישים שוב ושוב את הבעיה והרע והסכנות - זה הרושם שישאר לאנשים בראש. אז נכון, הם ימשיכו להתחתן, כי, ובכן צריך. או מאד כיף, או רומנטי.
אבל לא לעולם חוסן, והפחד (המוצדק! והמבוסס-על-אחוז-מסויים-של-מקרים!) עובר את גבולו ומכרסם ברצון עצמו. בתמימות שאיננה רעה, אלא בסיס בריא לבנות עליו מערכת יחסים מלאת אמון.
אז מה עושים? אין לי פתרון, כרגיל. אני חושב שחשוב להיות מודעים לבעיה.
תארו לעצמכם שאתם מחנכים כיתה שלימה של תלמידים. אתם אמורים לנטוע בהם איזו תפיסה ראשונית לגבי חתונה. אתם יכולים לדבר על הזוהר והמתיקות של חיי הנישואין, ואתם יכולים להדגיש את הקשיים והסכנות. אפשר, כמובן, גם וגם.
אבל יותר מזה: אתם יכולים לתאר את חיי הנשואים כמשהו שלא עומד לעלות על שרטון *אף פעם*, או לתאר שיש הרבה סיכויים לקשיים - החל מגירושין וכלה ב - רחמנא ליצלן.
משום מה בתרבות היום קל לראות את החיסרון של הדרך הראשונה. אם אני מתאר את חיי הנישואין כדבר זוהר שכו--לם יכולין להצליח בו, יבוא יום בו לאחד מקהל השומעים (או יותר) זה יתפוצץ בפרצוף. הוא יגלה שכל מה שחינכו אותו היה שקר! שזה לא כזה קל, שנישואין יכולים להסתיים לא בדרך טובה. הוא ירגיש מרומה ונבגד על ידי הממסד וכו'.
הכאב הזה אמיתי, אבל מוכר ומתואר כדבעי, לכן אני רוצה להניח אותו בצד ולשאול שאלה אחרת: מה המחיר של הדרך ש*כן* מדגישה את הקשיים והסכנות שעלולים לקרות? לצורך כך עלינו לעשות צעד לא ממש אופייני: לא לשאול מה קורה למיעוט, אלא מה יקרה לרוב.
על פניו לא יקרה כלום אם נגלה להם שנישואין הם לא תמיד כאלו נפלאים. נכין אותם לבן זוג שרבים איתו, אולי אפילו בוגדני ומניפולטור או גרוע מכך. זה לא יהיה להם נורא: הם יתחתנו, אבל ילמדו להיזהר.
אבל הזהירות הזו היא חרב פיפיות. כי חשד לא גורם רק לאבחן יותר טוב את המציאות, אלא לעתים גם *יוצר* אותה. תארו לעצמכם את המריבה הגדולה הראשונה. למי יהיה יותר קל לצלוח אותה: למי שיש לו אמון גדול בחיי הנישואין, או למי שחשדני לגביהם? התמימות הגדולה עלולה להיות סכנה אם היא מתנפצת. אבל חשד עלול להיות מסוכן בהרבה, שכן לעיתים הוא מרעיל דברים חיים, מרחיב סדקים ועושה מזבובים פילים. כי זה טבעו של חשד ואי אמון. אמון יכול להחליק דברים שנכון להחליק אותם. החשד מונע מהאדם לישר הדורים ולהמשיך הלאה.
אז הגישה הזו מנסה להכין אדם למצב בו הוא עלול להתגרש. הבעיה היא שאנחנו אף פעם לא צופים פסיביים. האופן בו אנחנו מסתכלים על המציאות גם משנה אותה, בטח כשמדובר במערכות יחסים. במלים פשוטות: בעל שהכינו אותו אלף פעם לזה שהוא עלול להתגרש, יכול מראש להתכסות בקליפה שתמנע ממנו לתקן את הסדק הראשון, כשהוא יופיע. והוא יופיע בנישואין הכי מוצלחים. גם לאזהרה מסיבית מפני סכנות יש סכנה. גם זהירות עלולה להיות משהו מכשיל.
אנחנו מתגאים בכך שהחברה שלנו יותר פתוחה, יותר מדברת על - אבל יכול להיות שה"דיבור על", במינון שנחשב טוב ומוסרי היום, רק מחמיר את התופעה. אתם מנסים להציל את העשר או חמש אחוז, ודופקים על הדרך עוד שישים אחוז. זה חכם יותר? מוסרי יותר? אני לא יודע. באמת שאני לא יודע.
טוב, אתה מתלבט? אז תן לאדם את כל המידע, והוא יחליט לבד, הוא ילד גדול.
הלוואי שזה היה פשוט כל כך. האופן בו אנחנו מציגים דברים, נטמע בתפיסה של האדם. אם, כדי לתקן, אנחנו מדגישים שוב ושוב את הבעיה והרע והסכנות - זה הרושם שישאר לאנשים בראש. אז נכון, הם ימשיכו להתחתן, כי, ובכן צריך. או מאד כיף, או רומנטי.
אבל לא לעולם חוסן, והפחד (המוצדק! והמבוסס-על-אחוז-מסויים-של-מקרים!) עובר את גבולו ומכרסם ברצון עצמו. בתמימות שאיננה רעה, אלא בסיס בריא לבנות עליו מערכת יחסים מלאת אמון.
אז מה עושים? אין לי פתרון, כרגיל. אני חושב שחשוב להיות מודעים לבעיה.
