היתה לראש

י"ז אלול התשע"ח

נושאים באתר

מעין הקדמה

א. דוד אתגר אותי לכתוב על בית המדרש ראש פינה, לכבוד ערב ההתרמה שיערך בחמישי הקרוב. וזה מציב אותי בפני בעיה:

ב. מהפכה מחפשת את מה שעוד אין. היא שוקקת, חולמת וכוספת תמיד אל מה שטרם כאן. לכן, כדי להסביר מהפיכה, הכי קל לדבר על מה שאין, לא על מה שנרצה להיות.

מה שמחריף את הקושי הוא החוסר בשפה. מהפכה חומרית יכולה לדבר בשפה הקיימת. ("אנחנו רוצים כסף" היא אמירה שכולם יכולים להבין). מהפכה רוחנית צריכה לא רק לדבר על מצב שונה, אלא גם ליצור שפה חדשה, שתתאר את מה שהיא רוצה. אפילו אם היא תצליח ביצירת שפה כזו - העולם סביבה לא תמיד יבין אותה.

ג. ולבסוף - קל יותר לדבר על מה שאין מאשר על מה שתרצה להיות, כי דיבור על מה שיש הוא מגביל וחוסם. כמו ההבדל בין תארים שליליים לתארים חיובים: הראשונים פותחים, האחרונים סוגרים. אז הכי קל לדבר על מה שאין. אם תדבר על מה שיש תמיד תישאר תחושת חנק והקטנה של שבאמת אתה רוצה, של מה שבאמת קורה.

ד. אבל לדבר על מה שאין הרבה פעמים יגרור דיבור נגד - נגד אנשים, נגד בתי מדרש, נגד תורות. אני לא נגד הנגד באופן עקרוני, אבל אישית מעדיף לדבר בעד. בעד בית המדרש, בעד תורת הרב. לדבר על מה שכבר יש בי, בבית המדרש. לא על מה שאין באחרים.

ה. אז למרות הקושי והדילמה, זה מה שאנסה לעשות בימים הקרובים. לכתוב למה בעיני בית המדרש ראש פינה הוא פנינה ייחודית, שפריחה שלו יכולה להביא הרבה טוב ואור לעולם התורה ולעם ישראל. 

בגלל האמונה

א. שעה ורבע. 
זה האורך הממוצע של שיעור באמונה של הרב אמנון (ראש בית המדרש). יש שני שיעורים כאלו ביום - בוקר וערב. חוץ מזה יש גם שיעורים בערב שבת, בסעודה שלישית, לפני החגים ובחגים עצמם. כשכמעט כל השיעורים האלו קשורים אחד בשני.

אני מספר את זה, לא כדי לפתוח בתחרות "מי הלך לישון מאוחר יותר בל"ג בעומר", אלא כי כמות היא הדרך הנוחה, גם אם ממש לא המדוייקת, להביע משהו.

ב. והנה המשהו שרציתי להביע: אמונה שנלמדת כך איננה ספרינט של תשעים מטר, אבל גם לא ריצת מרתון. הדימוי הכי טוב שעולה בי הוא איכר שמנכש ומעשב, חורש וזורע. עובר ארבע עונות חקלאיות על שלל מטלותיהן ועל היופי שבהן. בבוא החורף - מהיבול של השנה הקודמת זורע את השדה של שנה הבאה. מתחדש ומשתנה, קשוב ותוהה תמיד, אבל מצמיח עוד ועוד, במעגל חיים מאומץ, איטי, פורה ובשל.

(בכלל, איזה פלא זה לראות תלמיד חכם שכבר ארבעים שנה יושב ולומד, משנה שוב ושוב את דעתו, פותח את הכל מחדש בעקשנות וכנות נדירים)

ג. כמובן, השיעורים של הרב אמנון הם רק הליבה, מרכז בית המדרש. אבל בית המדרש למלוא רוחבו כולל יותר ויותר. שיעורים של רבנים אחרים, חבורע'ס, חברותות ולימוד עצמי. את אופי הלימוד הזה עוד אנסה לתאר בהמשך אבל בינתיים רק אצביע על היחס הכללי ללימודי האמונה: הם מכובדים בפני עצמם. לא תחביב, לא רק שעה שעתיים ביום, לא רק קינוח לבשר והיין, לא רק "קב חומטין". אמונה, כך על פי תפיסת בית המדרש, היא תחום חשוב, מרכזי ובעיקר עמוק, המצריך עמל רוחני, נפשי ומעשי, יום יום ושעה שעה. כמו גמרא, כמו הלכה, כמו כל מקצוע חשוב אחר.

בית המדרש שם לעצמו מטרה לבנות תלמידי חכמים של אמונה, שתתפוש אצלם מקום לא פחות מזה של ההלכה. כאלו שדם החיים שלהם מפכה ראשונים ואחרונים, חכמי רגש ומחקר, חסידות והתנגדות.

בגלל הרוח

א. לפני כמה שנים פרסמו נת"ע מפה של עולם הישיבות על שני צירים. ציר אחד: שמרני מול פתוח, וציר שני: רוחני-חסידי מול למדני שכלתני. בציר השני, את בית המדרש ראש פינה מיקמו על הצד הרוחני-חסידי. זו, כמובן, היתה שגיאה. אבל לא משום שנכון יותר להגדיר את בית המדרש כלמדני-שכלתני . הטעות היא בעצם הדיכוטומיה.

המפה איננה הנושא שלי. היא רק דוגמה למוסכמה רווחת לפיה או שאתה שכלתני, למדני - או שאתה רוחני-חסידי. כלומר כל דבר שאיננו "יבש" נראה בדגם "חסידי" - ולהפך.

ב. ומה האופי של רוחניות חסידית? בעיני - ואני חושד שלא רק בעיני - יש לרוחניות הזו אופי רגשי, שלא לומר רגשני. היא כוללת טישים, וורטים קצרים וחריפים, דמות סמכות סוחפת וכריזמטית וכמובן הרבה עבודת המידות. וודאי שהיא כוללת גם תורות עמוקות (רק מי שלא נגע בחסידות יכול לחשוב אחרת) אבל אחרי כל זה, האופי שלה אכן הופכי ל"למדנות"

ג. עכשיו חישבו על מה שתיארתי בפוסט הקודם, על בית מדרש בו לומדים אמונה בהשקעה גדולה, לא פחות מגמרא. זה איננו מה שאנשים מעלים על דעתם כשהם מדברים על "רוחני חסידי". זהו עולם למדני שכלי.
בנקודה זו עלולים ליפול אל הצד השני: אז אתה מדבר על שכלתנות. לימוד יבש, אינטלקטואלי. לימוד אמונה שהוא סידור שיטות בכל מיני נושאים, יצירת טבלאות של דעות, ניתוחים ארוכים וטכניים. (פעם מישהו שמע הסבר שלי על הרב אמנון ואמר: "אה, אז הוא עמקן באמונה". במלעיל כמובן) אפשר כמובן ללמוד כך. אבל בשביל מה? באקדמיה עושים זאת יותר טוב.

ד. אני חוזר כאן שוב אל האבחנה הישנה שלי, על היעדרה של הרוח מחיינו. ה"רוחני חסידי" כפי שנתפס, פונה אל הנפש. לכאורה כל מי שמחפש לחלוחית וחיים צריך לבחור בין הנפש לבין שכלתנות יבשה.

אבל ישנו עולם נוסף. עולם ששכחנו, ושאם אנחנו נפגשים בו בטעות אנחנו נוטים לדחוף אותו לאחת מהמגירות האחרות. העולם הזה הוא עולם הרוח. יש בו עיון והשקעה למדניים של ממש, אבל הוא איננו טכני ויבש. יש בו טוויסט, הפתעה. יש בו לחלוחית של חיים.

ה. איך לומדים לימוד שאיננו נפש מחד ואיננו שכלתני-יבש מאידך? בדיוק על הנקודה הזו כתבתי בהקדמה שקשה לדבר על מה שיש, כי אתה עלול להקטין ולמעוך הכל. אני נמצא באטמוספירה כזו, אני נושם ומדבר אותה למעלה מעשור. ועדיין אני מתקשה מאד לתאר אותה, לא כל שכן להגדיר. פני השטח של הלימוד הם אכן למדניים - ביאור ושאלה, קושיה ותירוץ, הנגדה והכללה. אבל אלו פני השטח. זה מה שאתה עושה, אבל לא כל מה שקורה. בהקשבה יותר מכל, אבל גם בנפש, גם בבחירה, בבכי, בצחוק ובניגון המילים, מכל אלה עולה המעבר, התוכן שבין האותיות, בדיבור שמטרתו "להביא מה שבנפש המדבר לנפש השומע"

בשביל הנפש

א. בפסקה הקודמת התאמצתי להסביר את ההבדל בין רוח לנפש כדי לחדד שגם בעולם המחשבה, עולם הרוח, ישנה לחלוחית וחיים, לא רק טכניקה ומבנים. אבל לא היה בכוונתי לזלזל בנפש וברגש או לומר שאין להם מקום בבית המדרש.

ב. לי, באופן אישי, קשה עם ההתרגשות שבאה מהעולם הנפשי. אפשר לומר שהיא הכזיבה אותי; שתליתי בי תקוות גדולות שהתנפצו. כי העולם הרגשי - או לפחות חלקים ממנו - מתעתע, לא יציב. מעיף אותך לשיאים ואז משקיע אותך בהאנג אובר. אפשר לתמצת יותר ולומר שכל עוד העולם הנפשי משמש תחליף לעולם הרוחני (כנגזרת מחוסר ההבנה שתיארתי בפסקה הקודמת) - הוא לעולם יגרום לאדם אכזבה.

ג. אבל העולם הנפשי הוא יותר מאשר חוויות והתרגשות. הוא המקום בו אנחנו-אנחנו. הוא ההזדהות המיידית, הבלתי אמצעית שלנו. לכן, לימוד אמונה צריך תמיד לכלול בתוכו את העולם הנפשי של האדם. אי אפשר ללמוד תורה כשאתה משאיר את הנפש שלך בלוקר בחוץ (כמו שתיאר פעם @עוז בצורה נהדרת). אם לומדים אמונה בצורה כזו, היא נשארת מערום אטום של סיסמאות. לימוד של שינון ודקלום מנטרות מתוך תקווה שיום אחד הדברים יהפכו באורח נס לחלק ממך.

ד. ברגע שנותנים לנפש להיות מה שהיא, כשהיא לא אמורה למלא את התפקיד שהוא בכלל תפקיד הרוח, היא משתחררת. בשלב ראשון היא מעניקה את הקרקע עליה אנחנו עומדים, במובן הכי פשוט וראשוני. את תחושת השייכות והביתיות. וודאי: בכל לימוד שכלי, ובלימוד אמונה בפרט, קיים מוטיב של יציאה לדרך, של ערעור הביתיות. אבל נפש בריאה (כמו שהרב קורא לה: נפש חזקה) היא ביתיות כל כך עוצמתית, עד שהיא מסוגלת להכיל גם את הערעור. דווקא השורשים מאפשרים לאדם לנסוק לגבהים חדשים.

ה. בבית מדרש כזה, שום כשרון של האדם לא נדרש להישאר בחוץ. נטיות נפש אמנויות, ספרותיות, מעשיות וגופניות, נכנסות עם האדם פנימה. מבחינה אישית, בתורה באמת מצאתי ביטוי לנטיה שלי לקריאה וכתיבה. העושר הזה שייך ומוצא מקום בלימוד עצמו.

ו. גאולת הנפש ממשיכה הלאה ומעמיקה אף יותר. נפש היא לא רק הבית שלי, המקום אתו אני מזדהה. הנפשיות היא גם אדמה קמאית, ההקשר המוחלט בו אני תמיד חי את חיי. הארץ שלעולם עומדת - לפני ואחרי הדור שלי. במישור העמוק-עמוק הזה הנפשיות היא מקום שגדול ממני ותמיד עוטף ומקיף אותי. היה לפני מעשיי ומחשבותיי ויהיה גם אחרי.

ז. לימוד תורה שמשמר את הנפשיות במובנה הראשון והפשוט, שגם קשוב לנפשיות במובן העמוק - דווקא הוא זה שיכול לפרוח ולהעמיק יותר, לשמוע את החיים שזורמים בכל הנימים הדקים ובכל הערוצים העתיקים, ההומים.

ברצון

א. אני נזהר מאד מלשכנע אנשים להצטרף לבית המדרש.

שלא אובן לא נכון, כן? אני מדבר וטוחן ומספר כמה המקום מופלא ומאיר ומצמיח - אבל כשאני מרגיש שמישהו מתלבט מה לעשות, אני מקשה לתת לו פוש. לומר לו: בוא.

לא רק משום שקשה לי לייעץ לאנשים; לא רק כי אני מרגיש שהיכולת שלי להבין את הסיטואציה של האדם מולי קטנה מאד; לא רק כי אני נוקט בגישת בני הלילית לפיה "עצה היא מתת מסוכנת, גם אם חכם הנותנה וחכם מקבלה"

מעבר לכל זה עומדת מולי התובנה הפשוטה שהתהליך שבית המדרש מעביר את האדם - לא, זה לא ניסוח טוב. בבית המדרש אדם מעביר את עצמו תהליך. ואם האדם לא בא מרצונו, אם דחפתי אותו עד שאמר רוצה אני -  התהליך לא יקרה. אני לא יכול לדחוף מישהו לעבור את התהליך. בעצם, גם לו יכולתי לא הייתי רוצה.

ב. אמונה כזו שמאזנת את עצמה בין רוח לנפש, בין מי שאני למי שאני שוקק להיות - אמונה כזו חייבת להיווצר מתוך בחירה. הבחירה היא לא מקפצה אל ההבנה. היא זו שעושה מהמלים הבנה.  תורה כזו היא לעולם ייחודית לאדם הלומד אותה, לתהליך הספציפי שלו. "יהיו לך לבדך, ואין לזרים איתך". אני יכול לשפוך לאדם ידע במשך שנה, שנתיים ושלוש, אבל ידע איננו עולם רוחני או תוכן פנימי. את התוכן הפנימי יכול רק אדם ללמד את עצמו.

לכן המשפט שמזמזם לי בראש כבר שנים הוא "אין הדבר תלוי אלא בי". לא כי אחרים נטשו את המערכה. לא כי אני בעל מוסר עבודה גבוה ומישהו צריך לעשות את זה. הדבר תלוי אלא בי, built in. כי מה שלא אעשה בעצמי פשוט לא יהיה. ככה, חד וחלק.

ג. זו תובנה מפחידה. מאד מאד מפחידה. בית המדרש יכול לתת לך תובנות ושיעורים, אנשים ש"מבינים עניין" ומשדרים על הגל שלך (מצרך לא נפוץ). אולי אפילו טכניקות ועצות מעשיות. אבל רק אתה תוכל לעשות מכל הכלים האלו משהו ממשי. נפלת? אין בעיה, תקבל חיבוק ומבט שמחזיר אותך לפרופורציות. אבל אף אחד לא יטפס במקומךבחזרה על ההר. לא כי אנשים מסביבך אנטיפתים אלא כי אין טעם.

זה מפחיד אבל גם מעודד וממלא השראה ואומץ. כי למטבע הזה יש שני צדדים: התורה שתלמד היא תורה דיליה. החיים שלך באמת בידיים שלך.  אתה יכול לעצב אותם, כרצונך.

ד. התובנה הזו עיצבה אותי ביותר ממובן אחד, ולא רק במישור של בית המדרש. אני קורא לזה "לפתח ראש של עצמאי". גם אם אתה שכיר, עדיין את יכול ואמור לפעול  כדי לקדם את מה שאתה רוצה. כתוב בלוג, הקם עסק, תשקיע בבורסה, קבע חברותא, הרץ מיזם התנדבות, עשה שיעור לגן של הילד שלך. לעולם אל תחכה שמישהו אחר יעשה את מה שאתה חושב שחשוב. קום ועשה. ואם לא עשית, אל תתלונן שזה לא קרה.

אני חושב שזו דרך נכונה מאד לחיות.

 מתוך עושר וכבוד

א. הדבר הראשון שהבחנתי בו כשפגשתי לראשונה את בית המדרש, היה עושר. 
שלא תבינו לא נכון, אני דוס ששמע מגיל צעיר הכרזות שהתורה עשירה ומגניבה לא פחות מאשר אמנות, פילוסופיה, מדע - מה שתרצו.

אבל הפעם הראשונה שנכנסתי לשיעור של הרב אמנון היתה הפעם הראשונה שלא הייתי צריך ש*יספרו לי* את זה. העושר היה נוכח לחלוטין, אף אחד לא היה צריך לדברר לי אותו. הלימוד היה מקיף, היה מעמיק. שטף של צבעים ופריזמה מאד מדוייקת, ירידה לפרטי הפרטים עם (וביתר חשיבות) שרטוט המפה בכללה.

העושר הזה לא מוגבל רק לשיעורים. אף על פי שבית המדרש ראש פינה, ללא עוררים, הוא בית מדרש של הרב, ממש לא כל הספרים בבית המדרש הם עין אי"ה ואורות. בשנים האחרונות יצא לי להתעסק, בצורה מקיפה או נקודתית בתנ"ך, גאונים, ריה"ל, רס"ג, רמב"ם, רמב"ן, חוה"ל, רבי יהודה אברבנאל, רשב"א, רבי אברהם בן הרמב"ם, העיקרים, מהר"ל רמח"ל, ר' נחמן ר' צדוק, אדמו"רי חב"ד וכתבי הרב עמיאל. כל אלו, אולי מיותר לציין, לא נלמדו רק כמקפצה או פריזמה לכתבי הרב.

ב. העושר הזה בא קודם כל כנגזרת מכך שלימוד האמונה נלקח ברצינות. בתפיסה כזו, הכרת הזרמים והשיטות השונות היא מתבקשת. בניגוד למה שאפשר לחשוב, דווקא משום שהרב הוא נמל הבית, המקום ממנו באים ואליו שבים - לכן הלומד משוחרר להפליג למחוזות אחרים. בלי לחץ ובלי ניסיון לנכס אותם למגרש הביתי שלו. יותר מזה: הכרת הגוונים השונים היא חלק מלהיות תלמיד של הרב, שקרא להקפת השיטות השונות בעולם האמונה.

ג. והעושר לא מוגבל רק לתחום הקודש. הלימוד מתייחס גם לסופרים ומשוררים וציירים, פילוסופים קדומים וחדשים, מדברים על אפיסטמולוגיה, אסטתיקה, אתיקה וגם (מעט) על מחשבה מדינית.

אבל הפניה אל העושר של החול לא באה מעמדת חולשה או תחושת נחיתות. לא משום שהקודש לא מספיק מעניין, מעמיק או מלא חיים. הקודש מרחיב את גבול החול לא כי הוא נצרך אלא כי הוא רוצה. זו התוצאה הטבעית: אדם שמתרגל לחיות חיים עשירים בקודש, ירצה אותם גם בחול. "אין עניות במקום עשירות".

ומשום שההתרחבות אל החול לא באה מעמדת חולשה, נשארת ההבדלה בין קודש לחול. בבית המדרש לומדים תורה. החול, בבית המדרש עצמו, הוא הטפל. נכון, החול גדול ונהדר, אבל הקודש מעמיק ומופלא עוד יותר. 
זה שטר חוב שדורש פירעון, כלומר בשביל לעמוד בזה צריך שהקודש אכן יהיה רחב וחי מספיק. וככל שהתנאי הזה מתמלא, במקביל לעושר מתקיים גם כבוד לתורה, כבוד לקודש. "כבוד חכמים ינחלו"

תורת הרב צעירה

מזה שנים קיימת תופעה מסויימת של נטישת תורת הרב. יותר ויותר לומדים מעדיפים ללמוד תורות של בתי מדרש אחרים. חסידות בדרך כלל, אבל לא רק.

טוענים עליה שהיא כללית ומתעלמת מהפרט, בטוחה בעצמה ולא יודעת איך לחיות בעולם מלא ספק, שהיא אידאולוגית שדורסת את החיים הפשוטים, שהיא התאימה רק לתקופת הקולקטיביזם וכובע הטמבל.

מנגד, קיימים כמובן קולות רבים שנלחמים בעד תורת הרב, הרלוונטיות והמשמעות שלה. מי שיביט טוב על הדור הנוכחי, יראה שמאמר הדור מתאים עדיין, גם לו.

ההרגשה שלי היא שיש מכנה משותף בין כמות נכבדת מקבוצה א לכמות לא קטנה מקבוצה ב. המכנה המשותף הוא תפישת תורת הרב כמסויימת וגמורה. כבר ברור לנו מה נאמר, עכשיו הדיון הוא - לקחת או לא? ישים או לא? עדיין רלוונטי?

ובעיני, תורת הרב טרם נחשפה. פגשנו רק קצה קרחון. פרשנות שהתאימה להקשר ודור ספציפי. תורת הרב רחבה מהם בהרבה. כפי שרק מאתיים שנה אחרי פטירתו, מקבלת תורתו של ר' נחמן תפוצה והד, אולי ייקחו מאתיים שנה ויותר לחשוף את משמעותה של תורת הרב.

יש לרב מה לומר על נפש ועל רוח, על ספק וייאוש, על יצירה וחומר, על קלקול ותיקון. על חיי היום יום האפורים, על זיקוקי די נור ועל גחלים לוחשות. הוא מתייחס אחרת לדברים שכבר היינו בטוחים שאנחנו יודעים מה דעתו, וגם לדברים שלא חשבנו שיש לו מה לומר לגביהם.

ישנם עוד נהרות שלא שטנו בהם, קרחונים בהם טרם צפינו, יערות שלא דרכה בהם רגל אדם, ערים שמחכות למתיישבים. תורת הרב לא הסתיימה וברורה, היא קוראת לנו להעמיק בה ולמצוא פנים חדשות-ישנות.

פעם כתב הרב אמיר, (רב-חבר האהוב שלי ואדם מדהים): "תורת הרב צעירה ורבים האתגרים לפניה". כך אני מרגיש. אולי ב"תוכיותה של כנסת ישראל" האמירה כבר שלמה, אבל בידע וההבנה שלנו, בחיים שלנו, יש עוד הרבה מה לחשוף.

לכן, מעל לכל, אני בבית המדרש ראש פינה. לעזור לגלות פנים חדשות ורעננות של תורת הרב. תמיד להתחדש.

לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם

מי שקרא את הפוסט על הרצון עלול לתהות איך מסתדרת גישת "אין הדבר תלוי אלא בי", יחד עם פרוייקט לגיוס תרומות. תחליט, או שאתה מפתח "ראש של עצמאי", או שאתה מבקש מאחרים שיעזרו לך.

תראו, אני מאמין גדול מחידוש של לימוד האמונה באופן מעמיק וחי. אני מאמין שהחידוש הזה אכן יופיע, ויוסיף בעולם הרבה אור וטוב, כפי שקרה לי ולאחרים.

בזה אני וודאי, ככל שאדם יכול להיות וודאי.

אבל איש לא הבטיח לי שזה יקרה דווקא באופן הזה, דווקא שמה ש*אני* עושה יצליח. חז"ל אומרים על "לולא האמנתי לראות בטוב ה'," שדוד אמר: אני יודע שיש גן עדן לצדיקים, אבל אני לא בטוח שאהיה כלול ביניהם. אני קורא את זה כך: אני מאמין שזה יקרה, ושמח בזה אף על פי שאף אחד לא הבטיח לי שזה יקרה *לי*. הנושא איננו המעשה שלי, מראש ועד סוף.

האמונה שמשהו ראוי לקרות ואכן יקרה בדרך זו או אחרת, לא פוטרת אותי מלנסות לקדם אותו. ואני אעשה ככל יכולתי, בלי להסתכל ימינה ושמאלה. בלי לחכות לאף אחד שיעשה איתי או במקומי.

אבל דווקא משום שהמבוקש הוא כל כך גדול, אין בי אשליה שזו משימה שאני יכול לעמוד בה לבד. תורת הרב עמוקה והחידוש הנדרש גדול מכפי מידתי. לקחתי על עצמי משימה שלא בכוחותיי לגמור. אני לא מחכה לאף אחד שיעזור לי, אבל לא משום שאני חי באשליה שאני יכול לבד, אלא משום שאני אני לא מקווה לאיש ולא מייחל לבני אדם.

אחי הבכור והחכם כתב את זה טוב יותר:

"אל תתמכו אם אתם מרגישים שאתם עושים טובה למישהו, אם אתם חושבים שאתם עוזרים לחזק את העולם התורה המסכן שתמיד מדדה על קביים ונזקק לבעלי המאה. כי אני מבטיח לכם שכזו תמיכה לא צריך. האור והשמחה שהתורה הזו מביאה לעולם, לא מחכים כמו קבצן בפתח, אלא בוראים להם דרכים חדשות להתגלות במציאות"

אז אני לא מחפש תורמים, אלא אומר: אני עושה את מה שאני יכול. ומי שמאמין בזה מוזמן להצטרף. לא למעני ואפילו לא למען בית המדרש, אלא למען הרעיון, למען התורה הפנימית. זה יצליח, בדרך זו או אחרת, בדור הזה או הבא, בטובות או בקשיים. מי שמאמין ברעיון מוזמן להצטרף עכשיו למאמץ, כי למה שהטוב יתמהמה מלבוא.

Loading