דוכי כתב שאמנות נתפשת כדבר חסר חשיבות, כמשהו לא פרקטי ולכן לא גברי. ומעיין בתגובה הוסיף גם על הגישה מזלזלת כלפי עולמות של רוח בכלל. מה היחס שלי לטענות, בתור אחד שהרבה מהונו מושקע בעולם התורה? והרי גם זה עולם של רוח, עולם עדין/מעורפל, כמו אמנות או מדעי הרוח.
התחושה שלי מורכבת. כי יש שתי סיבות שונות שגורמות לזלזול בעולם הרוח.
א. הראשונה היא זלזול ברוח בכלל, כיוון שהיא לא פרקטית. הרווחים ממנה לא מוחשיים, ואולי אין בה רווח בכלל - לכן זה לא רציני.
במובן הזה, לימוד תורה נמצא באותה הסירה עם מדעי הרוח. הוא חסר תכלית, כלומר הוא תכלית לעצמו.
ועד כמה שזה נכון כלפי תורה בכלל, זה עוד יותר נכון כלפי עולם האגדה/אמונה בפרט. בעוד ההלכה נתפשת כיותר פרקטית, כי סוף סוף יש ממנה נגזרת מעשית, הרי אמונה היא עוד יותר pointless.
במובן הזה, מי שמזלזל ברוח או יצירה, מזלזל גם באמונה. כשהם מותקפים גם התורה מותקפת. אז במובן הזה, אני מזדהה עם מדעי הרוח. הפרקטיות איננה המדד המרכזי למדוד האם משהו חשוב. בטח שהיא איננה המדד היחיד. דבר שהוא חסר תכלית יכול להיות הכי פחות חשוב (כי הוא pointless) או הכי חשוב, כי הוא התכלית של כל האמצעיים. מדרגה שאי אפשר לטפס ממנה למדרגה אחרת יכולה להיות לבנה זרוקה באמצע שום מקום, ויכולה להיות הפסגה של הפרמידה.
(יש פסקה בה הרב אומר שחלק מהדתיים שמתנגדים לחכמה עושים זאת כי הם מזלזלים ברוח בכלל. העובדה שהזלזול שלהם לא מופנה כלפי התורה נובע מכך שהם, ובכן, דוסים. מרחף עליהם ציווי המורה שתורה זה דבר חשוב. אז הם מקיימים את זה כמי שכפאם שד, אבל מבחינתם כל עניניי הרוח חסרי ממשות)
ב. אבל קיים סוג אחר של ביקורת: לא מצד עצם היות מדעי הרוח אמורפיים, אלא מצד תוכנם. אני מעריך עולמות של רוח, אך מבקר עולמות מסוימים מצד תוכנם וגישתם. כאן אני מוצא את עצמי בצד השני של המתרס. *דווקא משום שעולמות הרוח הם חשובים* אני לא מקבל את תוכנם כחבילה אחת.
במילים אחרות דווקא כיוון שלדעתי עולם הרוח בעל משמעות, חשוב לי גם לתת ביקורת, לדבר על רוח חיובית ורוח שלילית. אם הכל ערפל חסר משמעות, אי אפשר לחלק: או שערפל הוא אחלה או שהוא בזבוז זמן. כשרוח איננה ערפל, הרי יש בה ממלכות שלמות - טובות ורעות.
יש לי ביקורת על עולם האמנות, לפחות כפי שהוא נראה לי כרגע. יש לי ביקורת עקרונית על עולמות רוח של אקדמיה, ועוד יותר מזה על גישתה למוסר, תורה ואנושיות.
ג. וכאן נכנס גם ההבדל בין עולם המעשה לעולם הרוח. בעולמות המעשיים גם אם לא אסכים עם כל פיפס או עם הכוונה מאחורי הדברים - יש גם תוצאות בפועל. גם אם אני לא מזדהה עם עולם הצרכנות המערבי, הוא כן בפועל מעלה את תוחלת החיים. הנביא התפלל על אויביו שגם כשהם נותנים צדקה, יקבלו אותה עניים מתחזים. למה? כי גם אם כוונתם של נותני הצדקה להתייהר, ברגע שהם עזרו לעני - במבחן התוצאה הם עשו דבר טוב. זה אולי לא המדד היחיד, אבל גם הוא קיים.
בעולם הרוח, לעומת זאת, אין תוצאות מעשיות. וטוב שכך. לכן חשוב כפליים מה הרוח שלך אומרת.
בהפוך על הפוך, ברגע שאני לא מסכים עם הטענות הרוחניות שלך - חוזרת הטענה שאתה חסר תכלית. לו היית בעל תכלית היה לך צידוק. עכשיו כשאתה לא משרת תכלית אחרת אלא תכלית לעצמך עולה השאלה האם כתכלית לעצמך אתה הצלחה או כשלון. ואם אתה כשלון - עדיף כבר ללמוד מדמ"ח.
התחושה שלי מורכבת. כי יש שתי סיבות שונות שגורמות לזלזול בעולם הרוח.
א. הראשונה היא זלזול ברוח בכלל, כיוון שהיא לא פרקטית. הרווחים ממנה לא מוחשיים, ואולי אין בה רווח בכלל - לכן זה לא רציני.
במובן הזה, לימוד תורה נמצא באותה הסירה עם מדעי הרוח. הוא חסר תכלית, כלומר הוא תכלית לעצמו.
ועד כמה שזה נכון כלפי תורה בכלל, זה עוד יותר נכון כלפי עולם האגדה/אמונה בפרט. בעוד ההלכה נתפשת כיותר פרקטית, כי סוף סוף יש ממנה נגזרת מעשית, הרי אמונה היא עוד יותר pointless.
במובן הזה, מי שמזלזל ברוח או יצירה, מזלזל גם באמונה. כשהם מותקפים גם התורה מותקפת. אז במובן הזה, אני מזדהה עם מדעי הרוח. הפרקטיות איננה המדד המרכזי למדוד האם משהו חשוב. בטח שהיא איננה המדד היחיד. דבר שהוא חסר תכלית יכול להיות הכי פחות חשוב (כי הוא pointless) או הכי חשוב, כי הוא התכלית של כל האמצעיים. מדרגה שאי אפשר לטפס ממנה למדרגה אחרת יכולה להיות לבנה זרוקה באמצע שום מקום, ויכולה להיות הפסגה של הפרמידה.
(יש פסקה בה הרב אומר שחלק מהדתיים שמתנגדים לחכמה עושים זאת כי הם מזלזלים ברוח בכלל. העובדה שהזלזול שלהם לא מופנה כלפי התורה נובע מכך שהם, ובכן, דוסים. מרחף עליהם ציווי המורה שתורה זה דבר חשוב. אז הם מקיימים את זה כמי שכפאם שד, אבל מבחינתם כל עניניי הרוח חסרי ממשות)
ב. אבל קיים סוג אחר של ביקורת: לא מצד עצם היות מדעי הרוח אמורפיים, אלא מצד תוכנם. אני מעריך עולמות של רוח, אך מבקר עולמות מסוימים מצד תוכנם וגישתם. כאן אני מוצא את עצמי בצד השני של המתרס. *דווקא משום שעולמות הרוח הם חשובים* אני לא מקבל את תוכנם כחבילה אחת.
במילים אחרות דווקא כיוון שלדעתי עולם הרוח בעל משמעות, חשוב לי גם לתת ביקורת, לדבר על רוח חיובית ורוח שלילית. אם הכל ערפל חסר משמעות, אי אפשר לחלק: או שערפל הוא אחלה או שהוא בזבוז זמן. כשרוח איננה ערפל, הרי יש בה ממלכות שלמות - טובות ורעות.
יש לי ביקורת על עולם האמנות, לפחות כפי שהוא נראה לי כרגע. יש לי ביקורת עקרונית על עולמות רוח של אקדמיה, ועוד יותר מזה על גישתה למוסר, תורה ואנושיות.
ג. וכאן נכנס גם ההבדל בין עולם המעשה לעולם הרוח. בעולמות המעשיים גם אם לא אסכים עם כל פיפס או עם הכוונה מאחורי הדברים - יש גם תוצאות בפועל. גם אם אני לא מזדהה עם עולם הצרכנות המערבי, הוא כן בפועל מעלה את תוחלת החיים. הנביא התפלל על אויביו שגם כשהם נותנים צדקה, יקבלו אותה עניים מתחזים. למה? כי גם אם כוונתם של נותני הצדקה להתייהר, ברגע שהם עזרו לעני - במבחן התוצאה הם עשו דבר טוב. זה אולי לא המדד היחיד, אבל גם הוא קיים.
בעולם הרוח, לעומת זאת, אין תוצאות מעשיות. וטוב שכך. לכן חשוב כפליים מה הרוח שלך אומרת.
בהפוך על הפוך, ברגע שאני לא מסכים עם הטענות הרוחניות שלך - חוזרת הטענה שאתה חסר תכלית. לו היית בעל תכלית היה לך צידוק. עכשיו כשאתה לא משרת תכלית אחרת אלא תכלית לעצמך עולה השאלה האם כתכלית לעצמך אתה הצלחה או כשלון. ואם אתה כשלון - עדיף כבר ללמוד מדמ"ח.
