בין מעשים טובים למידות טובות

א. מה ההבדל בין מעשים טובים למידות טובות? או אולי - למה בכלל צריך *מידות* טובות? לכאורה, אין צורך שאדם יהיה נדיב: די שיעשה מעשים נדיבים. אין צורך שיהיה סבלן, די שינהג בסבלנות. מה נותנת לנו מידה שאין במעשה?

ב. אפשר להסביר שמטרתה של המידה הטובה היא לסייע לאדם לעשות מעשים טובים. כי כשאין לי מידה טובה, קשה להתמיד בעשיית הטוב. נכון, כל עוד אני בשליטה אבחר בטוב. אבל כשאני עייף, רעב, כועס, מוטרד - האחיזה שלי תתרופף.
כאן באה לעזרתי המידה הטובה. גם כשהידיים שלי מרפות מהמושכות, אמשיך לעשות טוב, מכוח האינרציה של המידה הטובה. בקצרה - העיקר הוא המעשה הטוב. המידה הטובה היא ההרגל לעשות טוב.

ג. הרמב"ם דיבר על מוסר כממוצע בין קצוות. הנדיבות היא אמצע בין קמצנות לפזרנות. מה שמעניין הוא שממוצע הוא בתכונה, לא במעשה. אם אדם פזרן מדי הוא צריך לנהוג בקמצנות, עד שיתאזן ויהיה נדיב. כלומר הוא עושה *מעשה* קיצוני, על מנת לקנות *מידה* מאוזנת. שזה קצת מוזר: נכון שהקמצנות אמורה להיות זמנית, אבל ממתי מותר (או עוזר) לעשות משהו רע כדי לקנות הרגל טוב?

ד. לכן אולי אפשר לתפוס אחרת: העיקר איננו המעשה. המידה הטובה איננה האמצעי. כמעט להפך. המידה הטובה היא העיקר והמעשה כביכול רק אמצעי להגיע אליה.
איזה רווח יש במידה טובה, שאין במעשים טובים לבדם?
כשלאדם יש מידה טובה הוא *קונה תכונה* של טוב. *הוא עצמו הופך לטוב*, לא רק עושה מעשים טובים.

אבל בשביל מה שהאדם יהפוך לטוב? מה המטרה?
אין מטרה אחרות - זו עצמה המטרה. האדם בא לעולם כדי להפוך לטוב. הדבר הגדול בעולם הוא להפוך את עצמך לטוב. המצב השלם איננו רק, ואולי גם לא בעיקר, עולם בו לכולם טוב - אלא עולם בו כל בני האדם טובים.

ו.לכאורה המהלך הזה הוא סתם פלפול. סוף סוף האדם צריך להתנהג באופן מוסרי. כדי לעשות טוב, כדי להיות טוב - מה זה משנה הנימוק המדויק?

אז יש השלכות. דוגמה אחת: כאשר המטרה היא קניית המידה הטובה -הכוונה מאחורי המעשה מקבלת משקל גדול יותר. אדם שמיטיב בפועל לאנשים אבל לא מתכוון לעשות טוב, מחמיץ את הלב המובהק של עשיית הטוב. נכון, הוא עוזר לאנשים, אבל הוא עצמו לא הופך להיות טוב. באופן דומה - אם אני יכול לעשות שלאנשים יהיה יותר נוח, אבל הם יהיו פחות טובים - זה לא בהכרח צעד נכון מוסרית.

#המוסר_של_המידה_הטובה