הפריווילגיה שבאי ההכרעה

א. ב"מוסד" של אסימוב, מפתח מדען את ה"פסיכוהיסטוריה" שמאפשרת לו לחזות את עתיד האנושות, עבור כמות גדולה דיה של אנשים (כי סטטיסטיקה. וקוונטים).

הוא חוזה שהאימפריה הגלקטית תתמוטט ולכן מקים את ה"מוסד" שבהתפתחות מושכלת יחליף את האימפריה הקורסת, וישיב את הסדר לגלקסיה.

(~זהירות ספויילר~)
כהרגלו של אסימוב, הוא ממציא רעיון, ואז מאתגר אותו שוב ושוב מצדדים שונים. באחד הסיפורים, הגיבור מבין את העיקרון של הפסיכוהיסטוריה, ולכן חותר להיות השליט במטרה - *לא לעשות כלום*. ונימוקו עימו: הפסיכוהיסטוריה כבר מגלגלת הכל, ולנו נותר לא להפריע.
(~סוף ספויילר~)

ב. ישנה תפיסה רווחת, לפיה חוסר בטחון הוא עניין מוסרי. כשאני לא יודע, כשאני לא בטוח, אני הרי רחב אופקים יותר, אני יותר מבין-שאני-לא-מבין. אני מודע לזה שיש כמה צדדים. בקיצור, אני אדם נעלה.

וזה נכון, במובן מסויים, שפנאטיות היא לפעמים צרת מצח ואטומה. ואולי במובן הזה שני אנשים העומדים באותו מצב, זה שיהסס הוא גדול יותר.

ג. אבל ניתנת האמת להיאמר: חוסר הכרעה הוא קודם כל פריבילגיה, שלא כולם זוכים לה.

אני, לדוגמה, לא רב ולא מחנך. אין אנשים שאני אחראי עליהם באיזשהו אופן (חוץ מהילדים שלי). אז אני יכול לא לנקוט עמדה, לא לדעת מה אני חושב על דברים, מרכזיים ואקוטיים ככל שיהיו. אני יכול להרהר כאן בקול הרהור והיפוכו. יש לי את הפריבילגיה להסס.

יש אנשים שאין להם את הפריבילגיה הזו. יש אנשים שמקשיבים להם ומעריכים את דעתם. תרצו או לא תרצו, בכל עולם שאיננו אוטופי יהיו אנשים כאלו. בעיני זה אפילו לא רע (בטח בהתחשב באלטרנטיבה).

לאנשים כאלו אין פריבילגיה. הם יכולים להביע את דעתם ברמה כזו או אחרת של תקיפות. כמובן, ייתכן שהם יטעו. אבל גם אם יתהססו, יאמרו דברים מעורפלים - גם לזה יש מחיר.

אני יכול לומר דברים לא משמעיים כדי למצוא מסילות לליבו של תלמיד אחד, ולהפסיד שלושה אחרים, שיפרשו את ההיסוס הזה כחולשה בדעתי, בצדק או שלא בצדק. וכנגדי יימצאו מספיק קולות "צודקים" בכיוונים אחרים, שאני בטוח שהם שליליים.

ד. אפשר לא להיות בטוח מה לעשות עם הסכסוך, עם הרפורמים, עם הכלכלה. אבל להתקע בהצגת הצדדים לכאן ולכאן זה מותרות של גיבורי מקלדת. כשאתה ח"כ, או פוסק, או מנהיג ציבור - מתישהו אתה חייב לחתוך.

ומי שמבקר אותם, ולא נמצא בעמדת האחריות שלהם - יכול לומר שההכרעה שגויה, רק בבקשה לא יכעס נגד החדמשמעיות שלהם. דו משמעות הוא מוצר שאין להם משאבים בשבילו.

ה. לא סתם פוסטמודרניזם משגשג יותר בקרב א.נשים לבנים פריבילגים עם הרבה זמן פנוי. לא כולם כאלו, לא תמיד יש את הפריבילגיה להסס, להיות לא בטוח. "שב ואל תעשה" אינה תמיד הההכרעה הנכונה.

כמובן, אלא אם כן אתה סומך על הפסיכוהיסטוריה שתסדר הכל.