א. אדם לובש סביבו בית, אדם גר בתוך העור. הן בית והן עור משמשים כשכבת הגנה שמאפשרת רשות יחיד ואינטימיות. שמאפשרת "אני".
לבית יש פתח, בעור נקבוביות. חיים רוחשים סביבנו וחודרים אלינו, מותירים בנו חותם טוב או רע. משביחים אותנו או מאיימים להשמיד. ביחס אל אותם חיים שמחוץ לנו, מתחלקים בני האדם לכמה גישות.
ב. הגישה הראשונה לא רואה בחיים שמחוץ לנו שום איום. ידעתם שהחיידקים שמשמשים את הקיבה לעיכול היו פעם חיידקים חיצוניים? לפני אלפי שנים הכנסנו אותם לתוכנו והסימביוזה בין שני הצדדים היא מבורכת. אין אנחנו והם. ליתר דיוק - אין אנחנו גרעיני וקבוע. יש אנחנו נזיל ומשתנה. ההסתגרות מפני החוץ באה מתוך אשליה שיש "מי" מעבר להשתנות המתמדת, שיש לו אופי שעלול להיפגע, שצריך לשמור עליו. אבל אין "מי" כזה. אנחנו סך ההשתנויות שקרו ויקרו. מה שישתנה בעתיד מן הדין שישתנה.
לעניות דעתי גישה זו שוגה הן באופן עקרוני והן באופן מעשי. העובדה שאנחנו יכולים להשתנות לא מבטיחה ששינויים לא יהרגו אותנו. גם אם עברנו שינויים בעבר, זה לא אומר שאין שינויים שעלולים להשמיד אותנו או למצער לפגוע בנו אנושות.
ג. דווקא בגלל חוסר ההסכמה העקרוני שלי עם השיטה הזו, היא פחות מעניינת אותי. מעניינות אותי שתי גישות אחרות, שרואות בחוץ (גם) איום. הן נבדלות אחת מהשניה בדרך ההתמודדות.
העולם העתיק אוכלס לא רק בבני אדם, כי אם גם ביצירי הדמיון. לפרקונים ופיות, משני צורה ורוחות רפאים. הבית הגן על האדם בשעות הלילה. מי שיוצא בלילה מתחייב בנפשו, אבל כל ילד יודע שבני ממלכת הפיות לא נכנסים לתוך הבית אלא אם כן הוזמנו. אז אדם יכול לשכב על מיטתו לבטח, כל עוד לא הזמין את השדים אליו.
אבל אולי לא? אולי הזמנתי הביתה חבר ובעצם הוא משנה צורה? אולי אחד מבני ביתי הזמין אותם בלי דעת? מי אמר שיצורי האופל נשארו בחוץ? אולי הם נכנסו פנימה?
בזמן שהדברים בהירים, כשהשמש עזה, אין סיבה לחשוש לכך. אבל בעת הדמדומים, כשעולם הפיות מתקרב לעולם האדם, כשבני האדם שכחו את המנהגים הישנים ושוב אינם נזהרים - אולי על האדם להיות זהיר כפליים?
ד. בגישה כזו, האדם מתחיל לשאול על עצמו: מי אמר שמה שברור לי הוא אכן נכון? מי אמר שבני האדם שאני בוטח בהם עדיין ראויים לביטחון? הוא מתחיל לתהות על הראשונות, לפקפק בענפים שבעבר נראו לו בטוחים מספיק לטיפוס עליהם. הפקפוק הזה עלול להפוך לשיגעון, אבל ממש לא בהכרח.
הוא יכול לגלות שישנם ענפים שהרקיבו, וכבר לא מחזיקים את משקלו. הוא עלול לגלות שהקרקע לא יציבה תחת רגליו. ההפלגה הרת הסכנות הזו יכולה להוביל אותו ליבשות חדשות, לרבדי קרקע עמוקים ויציבים יותר. אלו יאפשרו לו לנפות מחדש את עולמו וללמד את בני האדם הרגלים ישנים שעברו התחדשות ורעננות.
ה. אבל גישה הפוכה תחלוק, דווקא בשם המנהגים הישנים. היא תאמר - העיסוק התמידי שלך בשורשי הדברים, החשד שלך שמא בקרב בני האדם מסתתרות פיות - הוא עצמו מזמין את יצורי האופל. ככל שתטרחו להציץ בצללים שמאוחרי הכורסה ולבדוק מתחת קרשי הרצפה - כך תהפכו להיות מודעים יותר לעולם הפיות וממילא תהיו חשופים להשפעתו. מודעות איננה תמיד הפתרון, לפעמים היא רק מחריפה את הבעיה.
מה כן החיסון? מה כן יגן עלינו מפני משני צורה, מפני התחזות? חוסן טבעי, בטחון בריא בטוב. בריאות כזו מייתרת את הפחד ומנצחת, בעצם חוסנה, את הכוחות החותרים בתהום שמתחת לבית.
ו. לכל גישה כזו חוזקות וחולשות:
המהלך שפותחת הראשונה עלול למלא את האדם פחדים ולערער את חייו באופן כללי. אבל יש בה את הכוח לחשוף שקרים שהוטמעו, שדים שהוזמנו פנימה על ידי בני הבית או על ידי האדם עצמו. היא מאפשר לאדם לרפא מחלות שהשתלטו מבפנים על המערכת החיסונית עצמה.
הגישה השניה מאפשרת חיים בהם הרוע נדחה מעצמו, ללא מאמץ מיוחד. בריאות החיים מנצחת בטובה את הכל. יש בה נחת, שלווה ובטחון. מנגד, היא עלולה ליפול קורבן לבגידה מבית: לתת את בטחונה במתחזים ובשקרים.
לבית יש פתח, בעור נקבוביות. חיים רוחשים סביבנו וחודרים אלינו, מותירים בנו חותם טוב או רע. משביחים אותנו או מאיימים להשמיד. ביחס אל אותם חיים שמחוץ לנו, מתחלקים בני האדם לכמה גישות.
ב. הגישה הראשונה לא רואה בחיים שמחוץ לנו שום איום. ידעתם שהחיידקים שמשמשים את הקיבה לעיכול היו פעם חיידקים חיצוניים? לפני אלפי שנים הכנסנו אותם לתוכנו והסימביוזה בין שני הצדדים היא מבורכת. אין אנחנו והם. ליתר דיוק - אין אנחנו גרעיני וקבוע. יש אנחנו נזיל ומשתנה. ההסתגרות מפני החוץ באה מתוך אשליה שיש "מי" מעבר להשתנות המתמדת, שיש לו אופי שעלול להיפגע, שצריך לשמור עליו. אבל אין "מי" כזה. אנחנו סך ההשתנויות שקרו ויקרו. מה שישתנה בעתיד מן הדין שישתנה.
לעניות דעתי גישה זו שוגה הן באופן עקרוני והן באופן מעשי. העובדה שאנחנו יכולים להשתנות לא מבטיחה ששינויים לא יהרגו אותנו. גם אם עברנו שינויים בעבר, זה לא אומר שאין שינויים שעלולים להשמיד אותנו או למצער לפגוע בנו אנושות.
ג. דווקא בגלל חוסר ההסכמה העקרוני שלי עם השיטה הזו, היא פחות מעניינת אותי. מעניינות אותי שתי גישות אחרות, שרואות בחוץ (גם) איום. הן נבדלות אחת מהשניה בדרך ההתמודדות.
העולם העתיק אוכלס לא רק בבני אדם, כי אם גם ביצירי הדמיון. לפרקונים ופיות, משני צורה ורוחות רפאים. הבית הגן על האדם בשעות הלילה. מי שיוצא בלילה מתחייב בנפשו, אבל כל ילד יודע שבני ממלכת הפיות לא נכנסים לתוך הבית אלא אם כן הוזמנו. אז אדם יכול לשכב על מיטתו לבטח, כל עוד לא הזמין את השדים אליו.
אבל אולי לא? אולי הזמנתי הביתה חבר ובעצם הוא משנה צורה? אולי אחד מבני ביתי הזמין אותם בלי דעת? מי אמר שיצורי האופל נשארו בחוץ? אולי הם נכנסו פנימה?
בזמן שהדברים בהירים, כשהשמש עזה, אין סיבה לחשוש לכך. אבל בעת הדמדומים, כשעולם הפיות מתקרב לעולם האדם, כשבני האדם שכחו את המנהגים הישנים ושוב אינם נזהרים - אולי על האדם להיות זהיר כפליים?
ד. בגישה כזו, האדם מתחיל לשאול על עצמו: מי אמר שמה שברור לי הוא אכן נכון? מי אמר שבני האדם שאני בוטח בהם עדיין ראויים לביטחון? הוא מתחיל לתהות על הראשונות, לפקפק בענפים שבעבר נראו לו בטוחים מספיק לטיפוס עליהם. הפקפוק הזה עלול להפוך לשיגעון, אבל ממש לא בהכרח.
הוא יכול לגלות שישנם ענפים שהרקיבו, וכבר לא מחזיקים את משקלו. הוא עלול לגלות שהקרקע לא יציבה תחת רגליו. ההפלגה הרת הסכנות הזו יכולה להוביל אותו ליבשות חדשות, לרבדי קרקע עמוקים ויציבים יותר. אלו יאפשרו לו לנפות מחדש את עולמו וללמד את בני האדם הרגלים ישנים שעברו התחדשות ורעננות.
ה. אבל גישה הפוכה תחלוק, דווקא בשם המנהגים הישנים. היא תאמר - העיסוק התמידי שלך בשורשי הדברים, החשד שלך שמא בקרב בני האדם מסתתרות פיות - הוא עצמו מזמין את יצורי האופל. ככל שתטרחו להציץ בצללים שמאוחרי הכורסה ולבדוק מתחת קרשי הרצפה - כך תהפכו להיות מודעים יותר לעולם הפיות וממילא תהיו חשופים להשפעתו. מודעות איננה תמיד הפתרון, לפעמים היא רק מחריפה את הבעיה.
מה כן החיסון? מה כן יגן עלינו מפני משני צורה, מפני התחזות? חוסן טבעי, בטחון בריא בטוב. בריאות כזו מייתרת את הפחד ומנצחת, בעצם חוסנה, את הכוחות החותרים בתהום שמתחת לבית.
ו. לכל גישה כזו חוזקות וחולשות:
המהלך שפותחת הראשונה עלול למלא את האדם פחדים ולערער את חייו באופן כללי. אבל יש בה את הכוח לחשוף שקרים שהוטמעו, שדים שהוזמנו פנימה על ידי בני הבית או על ידי האדם עצמו. היא מאפשר לאדם לרפא מחלות שהשתלטו מבפנים על המערכת החיסונית עצמה.
הגישה השניה מאפשרת חיים בהם הרוע נדחה מעצמו, ללא מאמץ מיוחד. בריאות החיים מנצחת בטובה את הכל. יש בה נחת, שלווה ובטחון. מנגד, היא עלולה ליפול קורבן לבגידה מבית: לתת את בטחונה במתחזים ובשקרים.
