"אני דתי ולעולם הזה אין מה להציע לי"
אני קורא את המשפט הזה ומתחרפן. אני אפילו לא יודע למה.
אולי בעצם אני קצת יודע.
קחו לדוגמה את עמי: הוא מת שתהיה לו קאדילק. שחורה. מגניבה.
עכשיו, באים אליו שני אנשים. הראשון אומר לו: "עמי, עזוב אותך מקדילקים. קדילקים זה תאוות העויילם הזה. הם לא יבואו איתך אל הקבר. רק תורה ומצוות הם משהו שבאמת שווה להשקיע בו"
השני אומר: "עמי, אתה לגמרי צודק! רק בנאדם לא שפוי לא רוצה קדילק אחת או שתים. אלא מה? שתורה ומצוות מעיפים ת'בנאדם עוד יותר מאשר קדילק"
לכאורה אין הבדל בין שתי האמירות: שתיהן מסלקות את התאוות החומריות ומציעות במקומן רוח. אבל מבט רגיש יותר יגלה לנו, אולי, שיש הבדל.
האמירה הראשונה *מוחקת* את העולם הזה. אתה רוצה קדילק? פחח, טמבל. תתבגר. קדילק היא כלום, מצוות הן הכל.
האמירה השניה לא מוחקת את העולם החומרי. היא לא אומרת "פחח" על הרצון של עמי בקדילק. היא אומרת לו: אתה צודק, אבל יש יותר.
כשהרמב"ם מלמד איך לחנך ילדים לתורה, הוא מתאר איך בהתחלה נותנים להם שוחד בדמות ממתקים. אחר כך בגדים יפים, אחר כך כבוד - עד שמביאים אותם לאהבת תורה מצד עצמה[1].
אפשר לקרוא את דבריו כאי אמון באדם: האדם, נעבעך, לעולם לא יתנתק מהתאוות שלו. אז מקסימום אפשר להשתמש בהן כדי לגרום לו להתעסק בתורה.
אבל אפשר להבין את דברי הרמב"ם דווקא כאמון גדול באדם - *אפילו* תאוות הממתקים יכולה להוביל את האדם לאהבת תורה לשמה, בגלל שאהבת הממתקים איננה פסולה אלא מקסימום קטנה. העולם הרוחני איננו היפך האדם אלא האדם עצמו בעילויו.
ואם אחזור למשפט הפותח: אחד יאמר "לעולם הזה אין מה להציע לי", והשני יאמר "לעולם הזה יש מה להציע *דווקא לי*!"
מה הנפקא מינא? הרבה נפקא מינות עצומות, אבל הנה אחת קטנה: האם בסוף, אחרי כל הגלגולים, יש ענין *גם* בקדילק (אחרי ההסתייגיות הטכניות המרובות, כגון שאין לזה כרגע זמן, או שזה מסוכן ו*עלול* להפיל את האדם) או שמעולם ולעולם אין בזה טעם. אולי מקסימום מכשיר בשביל.
ובלשון אחרת - האם תכלית האדם היא חיי עולם הבא, או תחיית המתים בגוף בעולם הזה.
~~~
[1] עריכה - יראל העיר, בצדק, שבמשל של הרמב"ם לא מוזכר הסיום של אהבת תורה מצד עצמה. אני עדיין חושב שזה עולה מדבריו, אבל זה הרמב"ם ואם הוא לא אומר משהו במפורש אלא במובלע, יש לזה סיבה. עיינו שם - הקדמה לפרק חלק.
אני קורא את המשפט הזה ומתחרפן. אני אפילו לא יודע למה.
אולי בעצם אני קצת יודע.
קחו לדוגמה את עמי: הוא מת שתהיה לו קאדילק. שחורה. מגניבה.
עכשיו, באים אליו שני אנשים. הראשון אומר לו: "עמי, עזוב אותך מקדילקים. קדילקים זה תאוות העויילם הזה. הם לא יבואו איתך אל הקבר. רק תורה ומצוות הם משהו שבאמת שווה להשקיע בו"
השני אומר: "עמי, אתה לגמרי צודק! רק בנאדם לא שפוי לא רוצה קדילק אחת או שתים. אלא מה? שתורה ומצוות מעיפים ת'בנאדם עוד יותר מאשר קדילק"
לכאורה אין הבדל בין שתי האמירות: שתיהן מסלקות את התאוות החומריות ומציעות במקומן רוח. אבל מבט רגיש יותר יגלה לנו, אולי, שיש הבדל.
האמירה הראשונה *מוחקת* את העולם הזה. אתה רוצה קדילק? פחח, טמבל. תתבגר. קדילק היא כלום, מצוות הן הכל.
האמירה השניה לא מוחקת את העולם החומרי. היא לא אומרת "פחח" על הרצון של עמי בקדילק. היא אומרת לו: אתה צודק, אבל יש יותר.
כשהרמב"ם מלמד איך לחנך ילדים לתורה, הוא מתאר איך בהתחלה נותנים להם שוחד בדמות ממתקים. אחר כך בגדים יפים, אחר כך כבוד - עד שמביאים אותם לאהבת תורה מצד עצמה[1].
אפשר לקרוא את דבריו כאי אמון באדם: האדם, נעבעך, לעולם לא יתנתק מהתאוות שלו. אז מקסימום אפשר להשתמש בהן כדי לגרום לו להתעסק בתורה.
אבל אפשר להבין את דברי הרמב"ם דווקא כאמון גדול באדם - *אפילו* תאוות הממתקים יכולה להוביל את האדם לאהבת תורה לשמה, בגלל שאהבת הממתקים איננה פסולה אלא מקסימום קטנה. העולם הרוחני איננו היפך האדם אלא האדם עצמו בעילויו.
ואם אחזור למשפט הפותח: אחד יאמר "לעולם הזה אין מה להציע לי", והשני יאמר "לעולם הזה יש מה להציע *דווקא לי*!"
מה הנפקא מינא? הרבה נפקא מינות עצומות, אבל הנה אחת קטנה: האם בסוף, אחרי כל הגלגולים, יש ענין *גם* בקדילק (אחרי ההסתייגיות הטכניות המרובות, כגון שאין לזה כרגע זמן, או שזה מסוכן ו*עלול* להפיל את האדם) או שמעולם ולעולם אין בזה טעם. אולי מקסימום מכשיר בשביל.
ובלשון אחרת - האם תכלית האדם היא חיי עולם הבא, או תחיית המתים בגוף בעולם הזה.
~~~
[1] עריכה - יראל העיר, בצדק, שבמשל של הרמב"ם לא מוזכר הסיום של אהבת תורה מצד עצמה. אני עדיין חושב שזה עולה מדבריו, אבל זה הרמב"ם ואם הוא לא אומר משהו במפורש אלא במובלע, יש לזה סיבה. עיינו שם - הקדמה לפרק חלק.
