[אמ;לק: יש מרכז לעולם סימטרי, יש מגמה בעולם עגול ויש עבר לעולם נברא]
יום ראשון אחד, בשתיים עשרה בצהריים, יצא ירוחם מביתו אשר בבית שמש. הוא היה אחרי מריבה נאה עם אשתו ומלא בכעס עד קצוות שפמו. הביט סביבו, והחל לרוץ מערבה בצעדים גדולים. מרוב כעסו שלושה צעדים הספיקו להביא אותו אל הים התיכון, אבל בזה לא התקררה דעתו.
הוא הביט מערבה, צפונה, ודילג דילוג אחד נאה שהביא אותו לאמצע אירופה. "קיו-רה, פר פבורה?" שאל את הראשון שנקרה על דרכו. "השעה שתיים, ירוחם" השיב הלז תשובה שלא הפיסה את כעסו. הוא זינק אל קצה ספרד. "קה הורה אס?" שאל שוב, ונענה מיד: "השעה שלוש, נודניק". הישראלים האלה, רטן לעצמו ירוחם ודילג מיד למדלנה, במרכז האוקיינוס השקט, שם היתה השעה ארבע. משם בזינוק מהיר אל האיסט-קוסט (שבע) ווסט קוסט (אחת עשרה, שמנדריק. אתה לא מבית שמש במקרה?).
כאן כשלה רוחו כליל והוא בפשטות זינק לקצה רוסיה (שתיים בלילה), קוריאה (שש בבוקר), הודו (תשע) ומשם חזרה לביתו, בשתיים עשרה ועשרה בצהריים.
אבל רגע, שתים עשרה של איזה יום? ראשון או שני? מצד אחד, כבר עברו על ירוחם השעות חמש בערב ושלוש לפנות בוקר, מצד שני הרי עברו רק עשר דקות.
ברוכים הבאים לעולמו המוזר של קו התאריך. כיון שכדור הארץ הוא עגול, מוכרח להיות קו שמי שנמצא מצד אחד שלו נמצא, נניח, בשש וחמישה של יום שני ומי שנמצא מהעבר השני נמצא בשש ושש דקות של יום *ראשון*. אחרת, לא תהיה יממה אחידה לכדור הארץ.
לקו הזה, בו "קופץ" היום, קוראים קו התאריך.
אוקיי, אז מוכרח להיות קו כזה. עכשיו, איפה נשים אותו? בהתחלה זו נראית שאלה תמימה:
א. לפי מה נקבע איפה עובר הקו?
אלא שמיד מתברר שלא די בשאלה הזו. כי נניח שנקבע קריטריון פרקטי: קו התאריך הוא מטרד, עדיף שיהיה רחוק מכל בני האדם. לא פתרנו כלום כי יש בני אדם בכל מקום. ממילא נשארה שאלה: *ממי* נרחיק אותו יותר?
לכן יש בעצם שאלה שניה:
ב. ביחס למי נקבע איפה עובר הקו? מנקודת המבט של מי נענה את התשובה?
בוא נדבר כרגע על פתרון שהקריטריון שלו איננו פרקטי, טוב? אנחנו נתחיל מהמקום בו התחילה היממה פעם ראשונה. המקום אליו הורד האדם אחרי שחטא. הווה אומר: ארץ ישראל. אז זה עונה לנו על השאלה ביחס למי נמדוד. ביחס למי שנמצא כאן.
אחרי שמצאנו נקודת מוצא. לפי מה נמדוד? האינטואיציה אומרת כמה שיותר רחוק - לשני הצדדים. כלומר 180 מעלות מאיתנו. משהו באזור מערב קנדה.
אבל נעצור ונחשוב שוב: אדם יורד מגן עדן: מה הוא רואה? את השמש הולכת ממזרח למערב. והיא תמיד הולכת לכיוון הזה. במלים אחרות: העולם לא סימטרי גם אם הוא כדור. כי יש לו מגמה והיא חד כיוונית - הזמן תמיד זורם קדימה. הדבר ההגיוני הוא לדחוף את קו התאריך *כמה שיותר רחוק מנקודת המוצא של הזמן*. כי כל שעה רודפת את השעה הבאה.
אלא שאם נלך עם הרעיון הזה עד הסוף, קו התאריך יהיה, ובכן, בארץ ישראל, כי שעה רדפה שעה, כמו שירוחם מדלג ממקום למקום, ולבסוף חזרנו לכאן.
וכאן יש לחדד דבר שלישי: נכון שהאדם נברא בנקודת מסוימת ומשם החיים ממשיכים הלאה. אבל לאדם, אפילו הנברא, יש עורף ועבר. לכן חוץ מכל השעות שאחרי ירידת האדם, קיימות גם השעות של *לפני* הירידה. האדם יורד כרגע אבל מביט לאחור ופוגש עבר. את קו התאריך נכון לקבוע לא לפי איפה שהתחיל האדם אלא איפה שהתחיל העבר שלו. מה קו הגבול של העבר שלו? גבול המבט האנושי, כלומר האופק.
המבט הזה, כשהוא עומד בארץ ישראל, רואה את השמש זורחת 90 מעלות לפניו, (איזור רוסיה הסיבירית, נדמה לי). שם נעביר את קו התאריך. במקום בו מסתיים חוג הראיה של האדם הנברא ולכן מסתיים העבר שלו. עד כאן עבר, מזרחה מזה הוא העתיד.
אז מה יצא לנו משאלה תמימה זו? שלושה דברים. יש מרכז לעולם סימטרי, יש מגמה בעולם עגול ויש עבר לעולם נברא.
שרדתם עד כאן? יופי, התקבלתם למועדון "סוד שמונה עשרה השעות". לפחות לשיטת ריה"ל.
יום ראשון אחד, בשתיים עשרה בצהריים, יצא ירוחם מביתו אשר בבית שמש. הוא היה אחרי מריבה נאה עם אשתו ומלא בכעס עד קצוות שפמו. הביט סביבו, והחל לרוץ מערבה בצעדים גדולים. מרוב כעסו שלושה צעדים הספיקו להביא אותו אל הים התיכון, אבל בזה לא התקררה דעתו.
הוא הביט מערבה, צפונה, ודילג דילוג אחד נאה שהביא אותו לאמצע אירופה. "קיו-רה, פר פבורה?" שאל את הראשון שנקרה על דרכו. "השעה שתיים, ירוחם" השיב הלז תשובה שלא הפיסה את כעסו. הוא זינק אל קצה ספרד. "קה הורה אס?" שאל שוב, ונענה מיד: "השעה שלוש, נודניק". הישראלים האלה, רטן לעצמו ירוחם ודילג מיד למדלנה, במרכז האוקיינוס השקט, שם היתה השעה ארבע. משם בזינוק מהיר אל האיסט-קוסט (שבע) ווסט קוסט (אחת עשרה, שמנדריק. אתה לא מבית שמש במקרה?).
כאן כשלה רוחו כליל והוא בפשטות זינק לקצה רוסיה (שתיים בלילה), קוריאה (שש בבוקר), הודו (תשע) ומשם חזרה לביתו, בשתיים עשרה ועשרה בצהריים.
אבל רגע, שתים עשרה של איזה יום? ראשון או שני? מצד אחד, כבר עברו על ירוחם השעות חמש בערב ושלוש לפנות בוקר, מצד שני הרי עברו רק עשר דקות.
ברוכים הבאים לעולמו המוזר של קו התאריך. כיון שכדור הארץ הוא עגול, מוכרח להיות קו שמי שנמצא מצד אחד שלו נמצא, נניח, בשש וחמישה של יום שני ומי שנמצא מהעבר השני נמצא בשש ושש דקות של יום *ראשון*. אחרת, לא תהיה יממה אחידה לכדור הארץ.
לקו הזה, בו "קופץ" היום, קוראים קו התאריך.
אוקיי, אז מוכרח להיות קו כזה. עכשיו, איפה נשים אותו? בהתחלה זו נראית שאלה תמימה:
א. לפי מה נקבע איפה עובר הקו?
אלא שמיד מתברר שלא די בשאלה הזו. כי נניח שנקבע קריטריון פרקטי: קו התאריך הוא מטרד, עדיף שיהיה רחוק מכל בני האדם. לא פתרנו כלום כי יש בני אדם בכל מקום. ממילא נשארה שאלה: *ממי* נרחיק אותו יותר?
לכן יש בעצם שאלה שניה:
ב. ביחס למי נקבע איפה עובר הקו? מנקודת המבט של מי נענה את התשובה?
בוא נדבר כרגע על פתרון שהקריטריון שלו איננו פרקטי, טוב? אנחנו נתחיל מהמקום בו התחילה היממה פעם ראשונה. המקום אליו הורד האדם אחרי שחטא. הווה אומר: ארץ ישראל. אז זה עונה לנו על השאלה ביחס למי נמדוד. ביחס למי שנמצא כאן.
אחרי שמצאנו נקודת מוצא. לפי מה נמדוד? האינטואיציה אומרת כמה שיותר רחוק - לשני הצדדים. כלומר 180 מעלות מאיתנו. משהו באזור מערב קנדה.
אבל נעצור ונחשוב שוב: אדם יורד מגן עדן: מה הוא רואה? את השמש הולכת ממזרח למערב. והיא תמיד הולכת לכיוון הזה. במלים אחרות: העולם לא סימטרי גם אם הוא כדור. כי יש לו מגמה והיא חד כיוונית - הזמן תמיד זורם קדימה. הדבר ההגיוני הוא לדחוף את קו התאריך *כמה שיותר רחוק מנקודת המוצא של הזמן*. כי כל שעה רודפת את השעה הבאה.
אלא שאם נלך עם הרעיון הזה עד הסוף, קו התאריך יהיה, ובכן, בארץ ישראל, כי שעה רדפה שעה, כמו שירוחם מדלג ממקום למקום, ולבסוף חזרנו לכאן.
וכאן יש לחדד דבר שלישי: נכון שהאדם נברא בנקודת מסוימת ומשם החיים ממשיכים הלאה. אבל לאדם, אפילו הנברא, יש עורף ועבר. לכן חוץ מכל השעות שאחרי ירידת האדם, קיימות גם השעות של *לפני* הירידה. האדם יורד כרגע אבל מביט לאחור ופוגש עבר. את קו התאריך נכון לקבוע לא לפי איפה שהתחיל האדם אלא איפה שהתחיל העבר שלו. מה קו הגבול של העבר שלו? גבול המבט האנושי, כלומר האופק.
המבט הזה, כשהוא עומד בארץ ישראל, רואה את השמש זורחת 90 מעלות לפניו, (איזור רוסיה הסיבירית, נדמה לי). שם נעביר את קו התאריך. במקום בו מסתיים חוג הראיה של האדם הנברא ולכן מסתיים העבר שלו. עד כאן עבר, מזרחה מזה הוא העתיד.
אז מה יצא לנו משאלה תמימה זו? שלושה דברים. יש מרכז לעולם סימטרי, יש מגמה בעולם עגול ויש עבר לעולם נברא.
שרדתם עד כאן? יופי, התקבלתם למועדון "סוד שמונה עשרה השעות". לפחות לשיטת ריה"ל.
