הבריון של ארצ'ר

ראשית, הבריון נכנס לבית של הווארד וממלא את כל המטבח. זה דימוי, כמובן: איש איננו ממלא מטבח שלם, אבל בריון שפולש אליך כדי לבצע סחיטה - כן ממלא את המטבח. מטאפורית.

אלא שזו אינה מטאפורה, האוורד ואיומה צריכים לטפס מעל הרגליים שלו כדי לחצות את המטבח. הרגע בו הדימוי הופך להיות בעיה ממשית שצריכים לפתור אותה, ועוד בעיה מאד בנאלית: לא פחד מצמית או אלימות חשופה - זוג רגליים שצריך לטפס עליהן - הרגע הזה הוא מפגש בין הפנטסטי לממשי.

אחר כך הבריון שולף סכין וחותך איתה כל מיני דברים, נניח סורט כוס חרסינה. כשהוא מסתלק הסריטות בכוס נשארות. אלא שהם לא סריטות של השחתה. הן נראות כמו זיגוג שהיה לכוס מאז ומעולם. החריגה האלימה, הבוטה, של בריון מאיים בסכין, הופכת להיות עיטור. משהו בלתי הפיך קרה - הכתם נשאר על הקיר, נאמר- אבל הברוטלי שוקע אל היותו קישוט. הופך לאחד עם הכוס כאילו יצאה ככה מהמפעל.

ובמובן הזה הפנטסטי שוקע ומתאחד עם הממשי עד בלי היכר, וזה נפלא בעיני. וכשקראתי את ההתחלה הייתי אחוז התפעלות עד כדי לומר - כך הייתי רוצה לכתוב.

אבל הבחירה של דיאנה לאחד בין הפנטסטי לממשי עולה לה במחיר, והמחיר הוא מינוריות. כשהפנטסטי כל הזמן שוקע אל היום יום הוא מאבד את הפתוס ואת האפיות שלו. במובן הזה העובדה שהסיום הוא אנטי קליימקס היא לא באג של סוף הסיפור. היא נקבעה מהרגע בו מתברר שהאחים הרעים הם מקסימום שתלטנים, לא אכזריים. מהרגע שאין סיפור גדול מהחיים (כי אנחנו רוצים להשאר צמודים לממשות) - הפתירה של הסיפור לא באמת מסבירה על מה כל המהומה.

אולי צריך לומר כך: בסיפור תעלומה (ו"הבריון" הוא תעלומה) מתרחשים אירועים, והסיפור אמור להסביר מדוע. אם התעלומה היא מי גנב את הכלב של השכן, המניעים לא חייבים להיות גדולים. קנאה של האיש שמעבר לכביש, נקמה, סתם שעמום. אבל אם השאלה היא "על מה פרצה מלחמה", "מי רצח שלוש עשרה פעמים" - צריך הסבר גדול. תחושת דחיפות. אוצר נדיר, תאוות רצח, פרשיית זוועה, אולי אפילו פולחן שדים.

ב"הביריון" כל המציאות מתערערת, מתהפכת בחוסר שפיות (אמנם מדוד) - בלי סיבה שמרגישה באמת טובה. במובן הזה הסוף אוסף את כל החוטים - אבל לא ברור על מה היתה המהומה. דיאנה מתארת שהסיבה היא גדולה. סליחה, היא *אומרת* שהסיבה גדולה. אבל לא משכנעת ומראה מדוע.

"הבריון של ארצ'ר", דיאנה וויין ג'ונס.