"פנים בפנים דיבר השם עמכם"
לעתים עולה הטענה: תורת הרב כבר לא רלוונטית היום. דיבורים על כלליות והגשמה היו נחמדים בשביל פעם, כשגידלנו חולצת שרוכים ולבשנו שפם. אבל היום? מיצינו את הקטע, אין לנו עניין להיות חלק מדבוקה כללית שמסתערת ברבאק. אצל הרב יש רק כנסת ישראל, האומה לדורותיה, כלל גדול שבולע את העולם האישי שלי. אפילו אם יסבירו לי שאני, כפרט, דווקא הופך גדול יותר מתוך הכלל, זה נחמד רק כטיעון. בתכל'ס אני נבלע.
ונדמה שהבליעה הזו מתרחשת בכל פעם בה הפנים של הקב"ה מתגלים. כלומר, כשהקב"ה איננו משהו אמורפי אלא "מי". כשיש לקב"ה אמירה ספציפית בנוגע למציאות. תיטול ידיים, תיישב את הארץ, תקשיב למישהו שאיננו אתה. כשהקב"ה מראה את פניו, הפנים שלנו נעלמות, אנחנו כאנשים - נמחקים.
החסידות נתפסת היום כאלטרנטיבה שאין בה כלל בולעני, שלא מגייסת לצבא ברעל אלא מקשיבה למקום בו אני - אני. הרב אולי טוב לחנך קצינים או חקלאים. משוררים ואמנים? כלך לך אצל רבי נחמן. שם יש מקום לאני, לנפש שלי, לעולמות הפנימיים שלי. במקום אור ומקצב צבאי אפשר למצוא בחסידות רגישות למקום בו אני נמצא.
אפשר לומר הפוך: שיש אצל הרב מקום *דווקא* לפרט. שהתגלות שלמה של הקב"ה מאפשרת התגלות שלמה של האדם, לא להפך. שככל שהקב"ה יותר נוכח, גם אנחנו יותר נוכחים.
לומר שמעומק תורתו של הרב יכול לצמוח משורר שידע להביט מתחת לאבני המדרכה ולמצוא שם מעיין; צייר שידע לקטוף את הנפש של השכן מהקומה למטה ולשתול אותה על קנווס. אולי יבוא מלחין עם פיקולו עדין שיעיר בנו התפעמות ותופי בס מתחת שיעיפו את הנפש.
לשם כך צריך להבין אחרת מהי נוכחות עמוקה יותר; באיזה אופן הקב"ה מגלה את פניו בלי למחוק את פנינו. איך נראות הפנים שלנו כשהן לא נמחקות כשהקב"ה מאיר פניו אלא פורחות מחמת הפגישה.
Loading
