פוסט מודרניזם טוב ליהודים?

[תגובה על מאמרה של אוריה מבורך ב"השילוח"]

האם קוג'ברולו קיים

א. אפתח בביקורת "שמרנית" ("מודרנית") על הטענה שהמציאות היא שפה.

בניסיון להראות שאין מציאות אלא שפה, מביאה מבורך את המונח (המומצא) "קוג'ברולו". קוג'ברולו היא מילה בדיונית של חברה תיאורטית בה אין מינוחים נפרדים לכלב וחתול, אלא מילה אחת מציינת את שניהם. דוגמה זו מנסה להבהיר שהמציאות כשלעצמה היא בליל אחד גדול, והשפה היא זו שיוצרת חיתוכים בתוך המרק. שמות הם ניסיון ליצור קבוצות של ישים ולעשות סדר בבלגן. כפי שאפשר לעשות חיתוך בין כלב לחתול כקבוצות נפרדות, אפשר לעשות מהם קבוצה אחת.

הבעיה העיקרית שלי עם קוג'ברולו היא שזו דוגמה נחמדה בעולם תיאורטי. בפועל אין חיה כזו.

אני לא מתכוון לומר שתופעות כאלו לא קיימות כי הן כן. אבל כשאנחנו מפסיקים לדון בסיפור תיאורטי על קוג'ברולו ומתחילים לחפש את הדוגמאות בשטח, המסקנות שלנו עלולות להשתנות. האם בפועל קיימת חברה בלי הבדל בין כלב לחתול? ואם קיימת, עד כמה היא שולית או מרכזית? ועם כל הכבוד לחלוקה בין כלב וחתול, מה נראה כשנבחן מושגים מרכזיים יותר כמו החלוקה בין בית לחוץ, בין אבא לאמא? האם גם שם נראה תופעות כאלו, של חברות שונות עם חלוקות שונות, או שהבדלים בין שפות בנושא הזה הם תיאורטיים בלבד? כי אם הן תיאורטיות בלבד, ואפילו אם הן קיימות במציאות אבל ההופעה שלהן שולית, כבר קשה יותר לטעון שאין מציאות אלא שפה. אם ישנה חוקיות - לא כוללת כל פרט, אבל מקיפה את רוב המקרים - הרי היא מעידה ששפה איננה יצור עצמאי. היא נגזרת מתוך המציאות ביוון חוקי יסוד מציאותיים שמגבילים אותה. נכון, יש יוצאים מהכלל. אבל הם לא מלמדים אותנו שאין משהו מעבר לשפה: הם מלמדים אותנו שיש שוליים עמומים. הא ותו לא.

אולי הדוגמה הכי מפורסמת היא שמות הצבעים: מחקרים לשוניים-היסטוריים טוענים ששפות שונות, בתקופות שונות, "חותכות" את ספקטרום הצבעים לקבוצות אחרות. לדוגמה, יש שפות שאין בהן כחול כשם נפרד. הגוון שאנחנו קוראים לו כחול, הוא חלק מקבוצה יותר רחבה של גוונים, להם יש שם אחד משותף. עם זאת, גם בשונות הזו יש חוקיות. לדוגמה, כמעט תמיד "אדום" יהיה הצבע הראשון שיקבל שם משלו. "כחול" בין האחרונים.

ב. רק להבהיר; גם אני לא ערכתי מחקר מקיף בנושא ומבחינתי השאלה הזו פתוחה. אם נראה במציאות שאכן השונות היא מרכזית וישנה חוקיות שולית עד לא קיימת, אקבל את טענת המאמר שאין מציאות אלא שפה. אבל עד שזה יוכח, אפשר להציע דגם אחר, לפיו הן המציאות והן השפה קיימות. השפה "עוטפת" ומתווכת את המציאות, כשיש גמישות מסוימת בתיווך הזה. תווי המתאר של השפה יכולים לתת טוויסט למציאות, אך לא מוחלט. יש גבול לאלסטיות.

לדוגמה, המינוח "מפגר" הוא מונח שבא לרכך את היחס שקיים בחברה: "הוא לא מוגבל, בסך הכל קצת נמצא מאחורי כולם". לו היתה השפה ראי הכל, שינוי המילה היה אמור לפתור את הקונוטציה השלילית. כיון שהשפה איננה המציאות אלא המעטפת של המציאות, כשהיא מנסה למתוח יותר מדי את הפער בינה לבין המציאות, השינוי נחשף. הניסיון לתקן בעזרת השפה את היחס של החברה לאדם מפגר נכשל. המציאות לא נכנעה לשפה אלא להיפך: המילה החדשה קיבלה את הקונוטציה השלילית של המילה הישנה. מניפולציה של השפה איננה תחליף לחינוך.

(כאן יכולה לעלות הטענה, שההסבר החדש שאני מציע הוא הוא משמעות המונח "הדטרמיניזם של השפה". השפה איננה המלים, אותן ניתן לשנות בקלות, אלא מבנה פנימי יותר שהמלים הן רק ביטוי לה.

אני לא בטוח האם מבורך תעמוד מאחורי טענה כזו, אך גם אם כן, כבר לא כל כך ברור מה השוני בין טענה זו לבין האינטואיציה המקורית שלנו לפיה ישנה מציאות, והשפה משקפת אותה. למה שקראנו קודם "מציאות" אנחנו קוראים כעת "המבנה הפנימי של השפה")

ג. מכאן נבוא לדוגמת הצמירן המפוספס, עכביש שהצאצאים שלו הבוקעים מהביצה אוכלים את אימם. טענת מבורך היא שכמה שלא ננסה לתת לקביעה הזו ניטרליות מדעית, רגשות האימה והגועל ממנה יישארו. וזו דוגמה לדטרמיניזם של השפה.

אבל את אותה דוגמה אפשר לנתח אחרת. הניסיון להתנסח באופן נייטרלי לגבי הצמירן הוא ניסיון של גישה מסוימת, מדענית, המתיימרת להתנער מהעולם הרגשי. הכישלון שלה מעיד, ובכן, על כישלון גישה חלקית כזו להיות חזות הכל. הדטרמיניזם כאן איננו דטרמיניזם של השפה אלא דטרמיניזם של המציאות. איננו יכולים לסלק את הגועל המציאותי שמעורר בנו התיאור, גם כשנתיימר להיות מדענים מנותקים רגשית.

סיכום שלב זה של הביקורת: אף שיש הגיון לומר שיש לשפה עצמאות מסוימת בשיקוף המציאות, אין בכוחן של האנקדוטות להראות שיש אך ורק שפה. תפיסה לא פחות מסתברת (לטעמי יותר), בה השפה היא מעטפת של המציאות - ייתכן ותסביר יותר טוב את איך שמתנהלות שפות בפועל.

אבלו של הדטרמניסט הלשוני

ד. הביקורת הבאה כמעט הפוכה באופייה. אם נשתמש במינוחים של המאמר, זו ביקורת פוסט-פוסט-סטרוקטורליסטית. 
מבורך מתארת יפה שהפוסט מודרניסט הרלטיביסטי הוא בעצם "מודרניסט באבל". הוא עדיין מאמין שהאמת האובייקטיבית היא האמת. כיוון שלדעתו אין ביכולתו (או ביכולת מישהו בכלל) להשיג אמת כזו, הוא טוען שאין אמת. 
כנגדו היא מציעה את הדטרמניזם הלשוני, שמקבל כי אין אמת אובייקטיבית אלא רק קונטינגנטית. מסקנתו מכך איננה ש"אין אמת" אלא שהכול אמת - בתוך הקשר, ולעולם אין לנו דרך לצאת מההקשר. מתוך כך הדטרמיניסט הלשוני "מודע כל הזמן לכך שגם האמת של האחר היא אמת, אולם דווקא משום ש"אין חומר כזה שממנו ניתן לכונן את האמת", יש מקום לכל צד לנסות לשכנע את האחר בצדקתו".

ה. לטענתי, גם הדטרמיניסט הלשוני (בקיצור, הד"ל) כבול עדיין לתפישת העולם המודרנית. נכון שמבורך מצהירה כי "לדידו האמת התרבותית איננה נחותה מהאמת המוחלטת", אבל בפועל נראה שאין זה כך. 
כדי להבהיר באיזו נקודה מודה הד"ל למודרני, נבחן את שלבי הערעור על המודרנה.

המודרניסט הכריז: א. יש אמת אחת ב. האופן להשיג אותה היא האובייקטיביות. 
בנוסף, הוא הניח שתי הנחות יסוד סמויות: ג. ניתן להשיג דברים באופן אובייקטיבי. ד. האמת האחת, האמת בה"א הידיעה, היא הדבר החשוב.

הרלטיביסט הסכים עם א' + ב' + ד' וחלק על ג'. ליתר דיוק הוא ניסח את א' + ב' כך: לו היתה אמת אחת, היא היתה אובייקטיבית. אבל כיון שלא ניתן להשיג דברים באופן אובייקטיבי (מחלוקת על ג'), אין דרך להשיג את האמת. לכן הוא לא מודרניסט - כי הוא לא מאמין שיש אמת אחת - אבל כן "מתאבל על המודרנה", כי אמת זו היא היחידה החשובה.

ו. בדומה לו, הד"ל מסכים עם א' וב'. אבל בניגוד אליו, הוא חולק גם על ג' וגם על ד'. הוא אומר שלו היתה אמת אחת, היא היתה אובייקטיבית. (א' + ב') אמנם, אין אמת אחת, כיון שאין אמת אובייקטיבית, אלא רק קונטינגנטית. (בזה הוא חולק על ג'). וכאן, הצעד הנוסף שהוא עושה על פני הרלטביסט הוא מחלוקת בנוגע לד'. לא רק האמת הכולית היא החשובה, כך הוא טוען, גם האמת תלויית ההקשר. 
במובן הזה, בהודאה בא' +ב', נשאר הד"ל מודרניסט. הוא לא מתאבל על האמת הכולית, אבל מודה שלו היתה, היא היתה אובייקטיבית. אבל אין דבר כזה אובייקטיבי, לכן אין אמת כולית.

ז. אני רוצה להציע עמדה נוספת. לשם הניים-דרופינג נכנה אותה פוסט-פוסט-סטרוקטורליסטית אף שאפשר לטעון שהיא ותיקה בהרבה. עמדה זו תתקדם צעד נוסף על פני הד"ל, ותחלוק גם על ב': ישנה אמת כולית, אבל היא לא מופיעה מתוך האובייקטיביות אלא מתוך הקונטינגנטיות. האמת בהא הידיעה קיימת, ואפשר לפגוש בה, אך לא מחוץ להקשר, אלא מתוכו. מי קבע שאמת כולית יכולה להופיע רק מחוץ להקשר? מי אמר שרק אובייקטיביות היא כולית? אולי גם סובייקטיביות יכולה להיות כזו?

נכון, ההפרדה בין כוליות לאובייקטיביות בעייתית במובן אחד: אין בידי כלי חוץ-הקשרי על ידיו ניתן להוכיח לשני שעמדתי היא הצודקת. עדיין, עקרונית אין זה משנה את הגישה. יש אמת אחת, ודעתי, בתוך הקשריה, מכוונת אליה. 
שכנוע ודיון בעולם כזה נראים בעצם כמו כל דיון בעולם ממשי, על ידי אינספור כלים: רגש, רטוריקה, סברות, יופי, אמנות, כלכלה, אמונה, אהבה, פחד, שנאה. כבר הרחבתי כמה וכמה פעמים בעבר על אופיו של דיון כזה, ואין כאן המקום להאריך. מכל מקום, דיון כזה אפשרי ולמעשה קורה כל הזמן. דיון שכלי "נקי" הוא החריג, ממש כמו גישה מדעית בה מתייחסים בנייטרליות למעשיו של הצמירן המפוספס.

חולשת הפתרון

ח. בתחילת המאמר ממפה מבורך את דרכי ההתמודדות השונות של האמונה עם העולם המודרני. היא מעבירה ביקורת על כל הדרכים הללו כיון שהן אינן מחזיקות מעמד או באות במחיר כבד. בין השאר היא מזכירה שם "הכחשה עצמית והונאה עצמית" או דרך חיים שיש בה הטפה, ומשום כך תמיד לא תהיה אותנטית. באופן כללי, הביקורת החוזרת היא שרבות מהשיטות הללו תלויות בדבר. 
בניגוד לשיטות אלו, טוענת מבורך, הדטרמיניזם הלשוני (פוסט מודרניזם מאוחר) יוצר מעגל אישור עצמי של "כי ככה". הוא איננו תלוי בדבר אלא בעצמו, כמו בנין שנחרבו יסודותיו ועדיין הוא קיים.

אחר המחילה, ההסבר הזה לוקה בכל הצרות שהוא מנסה לברוח מהן. הוא עצמו דוגמה קלאסית של לשכנע את המשוכנעים. התגובות (הגסות והמזלזלות) שקיבל המאמר בפייסבוק - תהיינה צודקות או חסרות כל הבנה - מדגימות שהמאמר, בדרכו, הוא הסבר "מתאמץ". ההסבר שלו מפותל ולא מובן. לא ברור מה פירוש האמירה "הכל אמת" אם אני לא מסוגל שלא לתפוס את האינטואיציות שלי כאמת הנכונה. לא ברור מנין בא ההבדל בין פנאטיות לבין הגישה הזו, אם אני לא מחפש עוגן מחוץ לשנינו שיאשר מי צודק. קבלה שלו וחיים על פיו יהיו עבור רוב האנשים "הכחשה או הונאה עצמית" לגבי מה שהם תופסים כחשיבה ישרה, עקבית או נורמליות.
בנקודה זו ראויה לציון ההתגוננות של מבורך בפתיחת המאמר וטענתה כי אין לשפוט את הפוסט מודרניזם על פי התפיסה העממית שלו, אלא לפי תפיסתו האקדמית. כנגד זה ניתן לטעון שהתפיסה העממית חושפת את החולשה המובנית בגישה האקדמית, תהיה מצוחצחת ומגוהצת הרבה יותר. כפי שאומר בראיין מאגי, ישנם דברים כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם.

ט. בעיית אי האותנטיות, או ההונאה העצמית, חושפת את הפיל שבאמצע החדר, האפשרות שלא עולה כלל במאמר: שיבה אל תמימות ראשונה. אין כוונתי ל"תמימות שניה", במובן הסדוק והמעושה. כוונתי לשיבה אל המסורתיות התמימה - בלי למחוק את מה שקרה, בלי להונות את עצמי.
גישה כזו אפשרית לאור החלק הראשון: לאחר שנבין ש*האמת* מופיעה מתוך ההקשרים ולא מחוץ להם, ייקל עלינו לקבל מחדש את האינטואיציות המאמינות והמסורתיות שלנו.

אלא שמבורך לא מאמינה שהשברים ניתנים לאיחוי, או שהאנושות יכולה להתרפא. ההסבר לכך טמון, אולי, בסיום המאמר.
אקדים שסיום המאמר הפתיע אותי לחלוטין. קראתי אותו כמה פעמים כדי לבדוק שלא פספסתי נימת אירוניה. לא מצאתי כזו, אם כי אני עדיין חושד שהיא שם. הסיבה לתהיה שלי היא שבסיום הופך המאמר את עורו לחלוטין והופך להיות מודרני מובהק

מבורך טוענת שעד היום גישת ההתמודדות הדתית היתה לנסות למשוך אחורה את הנסחפים קדימה. מי שנסחף לתודעה מודרנית מאוחרת - לשכנע אותו להיות מודרני. מי שהופך להיות פוסט מודרני מוקדם - לנסות למשוך אותו להיות מודרני מאוחר. במקום לנקוט בשיטה של לקחת אחורה, שלעולם לא תצל, עלינו לגרור את האדם קדימה, אל הד"ל, שם ימצא את מקום מנוחתו חזרה במסורתיות.

הדימוי כולו, בו יש מוקדם ומאוחר, ומי שהגיע לתחנה מאוחרת לעולם לא יוכל לחזור על עקביו - הרי הוא התפיסה המודרנית בהתגשמותה. המחשבה שסדר התרבות הוא של התקדמות. ושמה שקרה לעולם לא יוכל לחזור אחורה אלא רק "קדימה" - כל זה מניח היררכיה, סדר, התקדמות דיאלקטית. יש פה גם הנחה סמויה של עדיפות המצב המאוחר על פני המוקדם ולו במובן הזה שמי שנחשף לו לעולם לא יוכל לנטוש אותו. בתיאור הזה, הד"ל שלכאורה היתה תנועה שאיינה את השלבים הקודמים וביטלה אותן - הופכת להיות חוד החנית שלהם, הצעקה האחרונה בשוק הדעות.
קטונתי מלנסות ליישב את הסתירה הזו, אבל היא חושפת מדוע שיבה אל תמימות ראשונה איננה אופציה במאמר. השבר של העולם המודרני הוא מוחלט. איש לעולם לא יכול לתקן אותו. מכאן ואילך נותרה רק בקרת נזקים.

י. בנקודה זו, אני לא יכול לסיים את הניתוח בלי להעיר שהלשון של המאמר, בכל הנוגע ליחס לקב"ה ולאמונה היא לשון מרגיזה ומכאיבה. אני מניח שבכוונה גמורה. 
נכון, יש ביחסים ביננו לקב"ה אלמנט של אי מובנות, אלמנט של הכרח, הוא תמיד יישאר גדול יותר מעולמנו. אבל כל אלו אינם מחלה. 
לתפוס זאת כנוירוזיה היא גישה שמובנת לאור ההנחה לעיל: הקשר התמים נופץ ולעולם לא יחודש כקדם. כל מה שנותרו לנו הן הנוירוזיות שמעורר בנו העבר - ואולי גם שמעוררות בנו המלים.
ואחרי כל ההסברים המפולפלים שבעולם, התפיסה את הדת כנוירוזיה, כסרח עודף וכדומה, היא גישה שמעידה על נוקט בה ועל המקום בה הוא שרוי. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי"ה רופאך.

[אדגיש: דווקא מתוך נאמנות לגישה הקונטינגנטית של המאמר, הביקורת שלי כאן היא על מבורך ולא על הרב שג"ר, אף שהדברים לקוחים מציטוטים שלו]

נספח: התייחסות לתגובת הרב חיים נבון

עם חלקה הגדול אני מסכים ואף כתבתי דברים דומים. אבל נקודה אחת התחדדה לי בעקבותיה.

א. הרב חיים כתב שהטענה של מבורך היא המעבר מ"אין אמת" ל"הכל אמת". תיאור כזה מפספס את החלק השני של דבריה, לפיו אין לאדם יכולת לומר "הכל אמת", זה, טוענת מבורך, הוא מעשה "חסר אותנטיות".

על הטיעון הזה של מבורך העירו לה בתגובות שזוהי טענה מכלילה וגורפת ולפיכך מודרנית: לטענתם, אז מה אם זה לא אותנטי? אלא מה, את מניחה במובלע אמירה ערכית כוללת לפיה "על האדם להיות אותנטי"? אז את מודרניסטית, יש לך אמיתות מוחלטות.

ב. אבל כאן, אולי, מתגלה נקודת מחלוקת. מה מסתתר מאחורי הטענה של מבורך שלומר "הכל אמת" איננו אותנטי? ישנן שתי גישות. האחת תחפש אמת מקיפה שנותנת תוקף לטענה. לדוגמה, טענת אמת עקרונית כמו: "על האדם להיות אותנטי". הגישה השניה לא מחפשת *טענה אחרת*. חוסר האותנטיות הוא הוא הטענה ואין צורך בטענה מגשרת.

ג. אחד ההבדלים בין אמת לאותנטיות הוא שאמת נכונה משום שהיא כללית. אותנטיות 'נכונה' משום, ובכן, שהיא אותנטית. נראה לי שמבורך מבחינתה מנסה לתאר מצב של התנגשות בין שני קני המידה האלו. בקנה המידה של האמת הטיעון הוא שאין דרך להכריע מה האמת: "אין אמת", או "הכל אמת". מנגד, בקנה המידה האותנטי אני מוצא את עצמי כפוי לעמדה מוסרית ספציפית. מתוך ההתנגשות הזו היא מנסה לטוות גישה מורכבת של ליברליות מחד ועמידה על עקרונותיי מאידך.

ד. לעומתה, עבור הרב חיים נבון, רק השפה של אמת רלוונטית. מבחינתו רק החצי הראשון של הטיעון קיים (הכל אמת) והחצי השני "אני מוצא את עצמי כפוי לעמדה מוסרית" לא ראוי ליחס ("גישה אקזוטית"). לכן כלל ההתמודדות שלו היא סביב החצי הראשון, וכל השאר נשמע לו כמו קשקוש חסר פשר.

ה. אם אני צודק, הוויכוח היסודי בין מבורך לרב נבון הוא סביב תוקפה של האותנטיות כטיעון עצמאי, בלא טיעון אונטולוגי "יסודי יותר". אם זו המחלוקת, מובנת גם אסטרטגיית הוויכוח של הרב חיים נבון, לפיה בשלב מסויים הוא כביכול 'נאטם' ועובר לגישת ה"ככה", ה"זה נונסנס" וכדומה. וויכוחים מהסוג הזה הם וויכוחים על הנחות היסוד עצמן, בהן הטיעון היחיד הוא להתעקש על "כן" או "לא".