פוסט מודרניזם

אני מנסה לפרוש כאן כמה הרהורים על פוסט מודרניזם. כיון שאני עצלן, אני לא משקיע וקורא עשרות ספרים, מה שאני טוען כאן איננו עמדת הפוסט (אם יש דבר כזה), אלא שברי אמירות והאופן בו הבנתי אותן. התנצלותי מראש וזה.

וכמובן, זה שאני מסביר את הפוסט לא אומר שאני מסכים איתו וכו'.

א. מישורי הסבר

דמיינו אב מלטף את בנו. מה קורה פה? יש כמה מישורים בהם ניתן להסביר את הליטוף.
פיזיקאי יתאר צבר אטומים שנע ביחד. ביולוג יתאר פקודות עצביות ומתיחה של שרירים. פסיכולוג יתאר קישור (binding) או קשר אדיפלי. סוציולוג יתאר תבנית חברתיות כפי שהיא מוחלת מדור לדור. אמן יתאר אהבה אמיצה וקשר דם.

שאלה ראשונה היא: מה מהתיאורים הוא התיאור הנכון? זו, בתכל׳ס, שאלה פחות מעניינת. התשובה לה היא: כולם, או רובם.
השאלה השניה היא: מי מהם *יותר* צודק? והיא כבר שאלה מעניינת מאד.

ב. עוצמות של אמת

במחשבה ראשונה, התשובה המתבקשת היא: אין צודק יותר וצודק פחות - כל אחד צודק במישור שלו. הפיזיקאי במישור החלקיקי, הביולוג במישור האורגני, הפסיכולוג בפסיכולוגי, וכן על זו הדרך.
אבל בעצם רק הזזנו את השאלה הלאה. עכשיו נשאל: איזה מישור צודק *יותר*? בניסוח אחר: לאיזו אמת יש יותר עוצמה?

לדוגמה: מה הוא הריון - קשר רגשי בין אם לתינוק או עובדה מכנית, אינקובטור ביולוגי?
אפשר לומר "גם וגם", אבל המציאות, כלומר כשאנחנו מגיעים לצומת החלטה מעשית, מאלצת אותנו להכריע מה יותר אמתי.
אם החלק הרגשי יותר אמתי, ניטה יותר להתנגד לאם פונדקאית כתופעה רחבה (כי הריון הוא קשר רגשי), ולהיפך - אם יותר נכון לתפוס הריון כפונקציה מכנית, פונדקאית משכירה את רחמה כמו שעובד בנין משכיר את ידיו.

דוגמה נוספת מעולם ההלכה: האם אותיות על מסך נחשבות כתב? (לענין שבת, כתיבת שם השם וכו׳)
מבחינה פיזיקלית הכתב לא קיים כמו שדיו קיים על דף, הוא ריצוד על המסך. מצד שני, אנחנו רואים כאן כתב לכל דבר.
התשובה לשאלה זו תלויה, בין השאר, בשאלה איזה מישור נכון יותר. האם מה שחשוב הוא התיאור הפיזיקלי או אולי מה שמשנה הוא זה ש*מבחינת הראיה שלנו* יש כאן כתב? יהיו פוסקים שיטו יותר לתפוס את התיאור הפיזיקלי כאמת ויהיו כאלו שיטו לומר שהמבט האנושי המידי אמיתי יותר.

כלומר, אחרי שהבנו שישנן כמה דרכים אמיתיות לתאר את העולם, אנחנו יוצרים לעצמנו איזה מדרג ביניהם - מה יותר אמיתי.

ג. הודאה במקצת

מקרה ביניים מעניין הוא מצב של הודאה במקצת. אנחנו מודים שמישור א׳ אמיתי יותר ממישור ב׳, ואז מוסיפים איזה 'אבל'

אם נמשיך רגע עם הדוגמה ההלכתית של המסך: ישנן תפיסות הלכתיות הגורסות שלמרות ידיעותינו הפיזיקליות, כשאנחנו דנים על מסך *מנקודת מבט הלכתית*, נכון לנתח מקרה לפי המישור של תפישת האדם. זוהי הודאה במקצת: הטוען מודה שהמבט הפיזיקלי נכון יותר מאשר המבט של "איך בני אדם תופשים". אבל בדיון הלכתי עלינו להיחשב במישור השני, אף על פי שעוצמת האמת שלו פחותה.

דוגמה נוספת להודאה במקצת היא תגובתו של של תומר פרסיקו ל"תקציר תולדות האנושות". הוא אומר: נכון שאת המישורים הגבוהים אפשר לתאר על ידי המישורים הנמוכים יותר (אידיאלים אפשר להסביר על ידי אבולוציה).אבל במישורים הגבוהים יש יותר פשר עבור האדם. כלומר, הטיעון המובלע כאן הוא שבאמת הביולוגיה אמתית יותר מהסוציולוגיה, ועדיין אנחנו בוחרים - מסיבותינו שלנו - להעדיף את הסוציולוגיה.

ד. אידיאי וקונקרטי

בוא נדבר כרגע על שני סוגים של מישורי הסבר: אידיאי מול קונקרטי.
מישור הסבר אידיאי תופס את העולם על ידי חלוקה לעקרונות טהורים, נפרדים אחד מהשני. לדוגמה, כשכדור מתגלגל במדרון, אפשר לתאר כוחות נפרדים, טהורים שמופעלים עליו - כוח משיכה, תגובת הקרקע, חיכוך שלו עם הקרקע, התנגדות האוויר.
ברור שהכוחות הטהורים האלו אף פעם לא מופיעים בטהרתם. המדע לא חושב שאפשר, אף אחד לא חושב שאפשר. ברור שלא תהיה לעולם מערכת טהורה שיש בה *רק* כוח משיכה או רק כוח חיכוך וכו'. אבל אנחנו תמיד שואפים לתאר כל כוח כמה שיותר בטהרתו. ככה נבין דברים יותר טוב.
שמים לב מה קורה פה? יש לנו שני מישורי הסבר. באחד יש כדור מתגלגל במדרון, ערב רב של כוחות שפועלים יחד. במישור השני יש הפרדה של סבך הכוחות האלו לתופעות טהורות. למי מהמישורים יש *יותר עוצמה* של אמת? למישור השני, זה שלעולם לא יתרחש בפועל.

ה. הבלתי מושמדים

תארו לעצמכם צינור תת קרקעי ארוך. אנחנו רוצים לתכנן את הזרימה שלו כך שלא תיווצרנה סתימות. בעולם האידאי הטהור יש רק צינור מתכת וחוקים למים שזורמים בתוכו. בעולם מציאותי יצמחו גם צמחים, אולי תהיה קורוזיה, חפצים לא צפויים ייסחפו לתוכו מתישהו.
תפיסה מדענית לא תתעלם מהמישור השני. אבל היא תתייחס אליו כחטוטרת, משהו שמולבש על המערכת הסטרילית שלנו. קודם כל נתחיל מחוקי הזרימה בעולם נטול הפרעות, ואחר כך נתפתח מהם הלאה, למערכת מציאותית יותר.

אני רוצה, ברשותכם, להתמקד בצמחים שצומחים לנו בצינור ומשנים את אופי הזרימה. שימו לב לנקודה חשובה: *הם תמיד יהיו*. אני יכול לעקור אותם, והם יצמחו מחדש. אני יכול ליצר צינור אטום לגמרי - מתישהו יהיה בו סדק, עייפות חומר, והצמחים יגיעו פנימה. אני יכול לצפות אותו בקוטל צמחים - הרעל יישטף בסופו של דבר.
גם אם הרעל לא יישטף אני לא יכול לשים קוטל צמחים על כל הצינורות בעולם. כלומר אולי אני יכול בעקרון, אבל בפועל לא ישתלם לי. אז אני לא אעשה את זה. מפה לשם חזרנו לנקודת המוצא: תמיד יהיו צמחים.

יש כל כך הרבה דברים כאלו בעולם, שאנחנו מתייחסים אליהם כטפלים. אנחנו חושבים שעוצמת האמת שלהם פחותה כי אנחנו יכולים לסלק אותם. אבל היכולת התיאורטית שלנו לסלק אותם היא מדומיינת. כי נכון שאפשר בעקרון. אבל בתכל'ס זה לא יקרה. אנחנו לא יכולים לסלק את הנמלים שליד הבית שלנו. אולי להעלים לקיץ. אנחנו לא יכולים לנצח את האבק מהמכתבה, רק לנקות אותו הבוקר. נראה לנו שאנחנו יכולים. בהרבה מאמץ אפשר להקים איים מבודדים בהם התופעות האלו תעלמנה. אבל אלו איים מבודדים, וזה הרבה מאמץ. בקיצור, אי אפשר.

ו. מסמן ומסומן

כאן הגענו לצמד מלים חשוב (או מגונה, תלוי את מי תשאל): מסמן ומסומן.
'מסומן' הוא הדבר, 'מסמן' הוא השם של הדבר. לדוגמה, המילה "סוס" היא המסמן של החיה בעלת ארבעה רגליים ורעמה שיודעת לדהור - החיה היא המסומן. על פניו החלוקה הזו טריוויאלית, (וייתכן באמת שדה-סוסיר לא התכוון ליותר מזה). אנחנו רגילים לחשוב על מסמן כאיזה מצביע על המסומן. הא ותו לא. רצף הברות מוסכם שמצביע אל משהו שכולנו מכירים.

אבל הפוסט שם לב לתופעה מעניינת: המסמן מקבל חיים משל עצמו. יש לו קונוטציות, מטענים רגשיים. המסמן איננו רק חץ שמוביל למסומן. הוא יותר מזה. במלים אחרות: הוא לא צינור סטרילי שמוביל מידע ממני אליך. בצינור הזה צומחים צמחים. אני תופס מלים מסוימות עם גוון כזה, אתה מבין אותן בגוון אחר. הניסוח הזה נשמע לי מזלזל, לך הוא נשמע מחמיא. אני תופס את המושג "קשה" כמאמץ קוגניטיבי, אתה כמאמץ נפשי.

תפיסה רגילה תדחה את העובדה הזו בביטול. נכון שיש הפרעות תקשורת. אבל כשמן כן הן: הפרעות. המישור האמתי יותר הוא זה שאין בו הפרעות. נכון שבחיים בפועל תהיינה כאלו, אבל נשתדל לצמצם אותן למינימום.
שמים לב? אלו אותם מישורי הסבר שדיברנו עליהם קודם: האידיאי מול הקונקרטי. לאיזה מישור יש עוצמת אמת יותר גדולה?

ז. נייר שנדבק לסוליה

ראיתי לפני שנים מערכון קצר על אדם שנדבק לו נייר לסוליה. הוא דורך עליו ברגל השניה - הנייר משתחרר מנעל ימין אבל נדבק לנעל שמאל. הוא מנסה עם הנעל הראשונה וחוזר חלילה.
כמו הנייר הזה, כך גם כל העובדות הטפלות: חוסר הדיוק, אי ההבנה, קצרי תקשורת, קונוטציות של מלים - כולם "נדבקים" לנו אל 'הדברים האמיתיים'. ואי אפשר להיפטר מהם. אם, לדוגמה, מסמן משנה את משמעותו במהלך השנים ומצביע אל מסומן חדש - ההיסטוריה שלו נשארת. בכל הטקסטים הישנים שנקרא הוא יהיה במשמעות הישנה שלו. אפשר לקבוע בינינו שנתעלם מהמשמעות הישנה, שהיא לא תחלחל. אבל זהו, שהיא כן[1].

(עיצרו רגע ותהו: זה שמסמן משנה את המסומן ועדיין נשאר קיים בפי הדוברים - זה לא מוזר? זה לא מופלא? הנה משהו שתפסנו אותו רק כ'מצביע אל', חי וקיים אחרי שמה שהוא הצביע אליו נעלם. גם אם השפה הסכמית, יש במילה המוסכמת משהו מאד שורדני, וממילא קצת מלחיץ)

ויום אחד קם הפוסט וטען: אם בפועל אנחנו לא מצליחים להיפטר מכל הטפלים האלו, מכל תופעות השוליים, מי אמר שהם פחות אמיתיים? זה ששמנו את הדברים הטהורים בעוצמת אמת יותר גבוהה זה משום שתיאורטית אפשר להפריד ביניהם. אבל בפועל אנחנו לא מסוגלים להפריד.

כמובן, אפשר במאמץ גדול ליצור איים קטנים בהם אין חוסר תקשורת, אי הבנה. פרוטוקולים של רשתות הם כאלו. גם דיונים בפילוסופיה אנליטית. מי יודע, אולי גם אספרנטו. אבל אלו איים, הקושי העצום לתחזק אותם, לא מראה שכל מי שאיננו פילוסוף הוא טיפש. הוא מורה שיש משהו שגוי בתפיסה של פילוסופיה אנליטית כמישור אמיתי יותר.

מכאן באה ההתנגדות של הפוסט למדע ולהגדרות בכלל. או ההתנגדות שלו לקרוא לעצמו שיטה. שיטה היא בדיוק שוב הניסיון ליצור עולם סטרילי. הפוסט מתעב עולם סטרילי. משה פעם טען שפוסט-מודרניסטים רוקעים ברגליים, מעלים אבק, ואז טוענים שאי אפשר לראות כלום. אני חושב שזה הפוך: הם רואים את כל האבק שאנליטיקנים פוטרים כטפל או כהפרעה בתקשורת. הם לא מוכנים להתעלם ממנו. הם לא חושבים שתיאור המציאות כעצמים מוצקים הוא נכון יותר. הם מנסים לראות ולתאר את הכדור המתגלגל על כל המערבולת שלו - בלי לחלק אותו לאידיאות עקרוניות. זו (אחת) הסיבות לזה שהם לא קריאים. כי קריא, בדרך כלל, הוא מסודר, מנותח. התחלה אמצע וסוף, טיעון ודחיה. כל זה - אומר הפוסט - לא אמיתי מספיק.

ח. דוגמה למעיישה

דיברנו על ההבדל בין עולם אידיאי לעולם מעשי. אמרתי שאנחנו לפעמים חושבים שאפשר להפריד בין דברים, רק משום שהצלחנו להעלות על הדעת הפרדה, או אפילו ייצרנו הפרדה בקנה מידה קטן.

להצמדה בין שני דברים אותם אפשר להפריד אפשר לקרוא הצמדה מקרית. אפילו במקרים בהם אנחנו מודים שיש הצמדה בין הדברים, ואפילו אם הבנו את הסיבה להפרדה, הם עדיין מוצמדים באופן מקרי.

לדוגמה - מדע וחילוניות. אפשר להראות היסטורית שהתפתחות המדע והתפתחות החילון הלכו יד ביד (גם אם רבים מהמדענים היו דתיים באופן זה או אחר). אפשר גם להסביר למה. ואחרי זה אפשר להראות למה זה לא מוכרח להיות ככה, למה אפשר אחרת. למה אפשר להיות מדען דתי וכו'. נכון שבתפיסה מסויימת מדע מחייב כפירה בקב"ה (כי אפשר להסביר את כל האסטרונומיה בלעדיו) - אבל זה לא מוכרח להיות ככה. ממילא באופן מעשי ננסה לחנך לדמות כזו.

והנה הנקודה: זה שאנחנו יודעים לומר, מחשבתית, שאפשר להפריד, לא אומר שאפשר להפריד בפועל. @moshe ratt כתב פעם שמדענים שמדברים על רוחניות הם כמו תותחנים שמדברים על בטהובן. זו דוגמה נהדרת להצמדה שנראית לנו מקרית. בעקרון אפשר להיות תותחן בלי לאבד את חוש השמיעה. אבל העקרון הזה די מדומיין, כי בפועל, ב95% מהמקרים, זה לא מה שיקרה. אתה קצת תחפף בנהלי בטיחות, או שהם לא יספיקו. ואם לא תוך חמש שנים אז תוך עשור.

כך גם מדענים: אתה יכול חיים שלמים לשחק במשחק המדעי שאומר "בוא נדבר רק על מה שיכיח" במנותק מאמונתך. הרי אתה לא אומר "כל מה שלא ניתן להוכחה לא קיים", אלא רק "*המדע* עסוק רק במה שניתן להוכחה". אז המדע והאמונה יכולים לחיות בשלווה זה לצד זה. מישורים נפרדים. אבל הרבה פעמים זה לא נשאר ככה. כי עקרונית אפשר להבדיל. מעשית פחות.

עכשיו, השאלה היא: מה המישור הנכון יותר? באיזה מישור יש יותר אמת? האידיאי בו הפרדנו בין הדבקים או המעשי בו זה לא קורה?
_____
[1] לכן, אגב, ויכוח סמנטי איננו דיון ריק, כי למילה יש משמעויות וקונוטציות. זה כן משנה אם אני קורא להם מתיישבים או מתנחלים, גם אם נסכים ביננו לרוקן את המשמעויות הרגשיות. כי הן לא תעלמנה רק כי נחליט.