עננים צהובים מכסים את השמים כשאנחנו יוצאים מבית הכנסת. "נורא", אומר אדם שעומד לידי. "אתה יודע? זה בגלל דעא"ש". בלבי אני מחמיץ פנים; לא אוהב חובבי קונספירציות.
"לא, באמת" הוא מתעקש. "הלחימה בעיראק גרמה לחקלאים לנטוש הרבה שדות והם התייבשו. האבק מגיע משם".
אני מניד ראש בסקפטיות.
בדרך הביתה אני מהרהר על הרשתות הסמויות של הבטחון: כשכגנב רוצה לפרוץ למר רביבו הביתה הוא לא נרתע מהמנעול הפשוט שיש בדלת כמו מראובן השכן-ממול-עם-הכרס שיזעיף פנים כשיראה מישהו שהוא לא מכיר. או מרעות של וועד הבית שאולי תציץ מלמעלה בדיוק כשהוא מציץ בחלון. אז הוא מוותר מראש.
כך שבמובן ידוע, השכנים של מר רביבו מגינים עליו מפריצה. הם לא צריכים לאהוב אותו - ייתכן שהם עויינים אותו שנים בגלל האוכל שהוא מביא לחתולי רחוב - אבל הם מספקים לו בטחון.
לכן אנחנו חוששים יותר בלילה, במקום מבודד ולא מוכר. לא כי בעל הכרס הוא גיבור על בסתר שיצליח להגן עלינו. אין צורך שהוא יהיה. דיו שהוא חי לידי את חייו.
והנה אנחנו במדינה קטנה, מבודדת ומסוכסכת קשות עם שכניה. הם לא בהכרח נחמדים - אולי הם ישמחו נורא לראות אותה נופלת, אולי אפילו יפעלו למען מטרה זו.
כל זה נכון, אבל הם גם חורשים וזורעים ועוסקים ביישובו של עולם. הצמחים שלהם מכסים את הקרקע והאבק לא עולה השמימה. בכך השכנים שלי - עוינים ורצחניים ככל שיהיו - הם גם חגורת ההגנה שלי מפני השממה, מפני אוויר רע שעולה ובא.
במובן הזה, יחד עם תפישת עולם לאומית ושמירה על עצמנו מפני אויבים לאומיים, אפשר גם לראות שחיי האדם הם ברכה, הם ה"סדר" עליו מדבר המהר"ל, שמגן עלינו תמיד. זה דבר רוחני אבל ממשי לגמרי, והחברה האנושית שומרת עלינו ממזיקים באופן שהוא גם טמיר אבל גם לגמרי בעל שרשים (ולכן לא מיסטי).
ממילא אפשר לתפוס את הרחמנות על האחר ואפילו על האויב לא כפרטיקה אלא כערך. יש אמת וברכה בחיים האנושיים עוד לפני השאלה מי הם. גם במלחמה עלינו לנסות לשמור עליהם ככל הניתן. נכון, לא על פי האידיאולוגיה הליברלית-הרצחנית דהיום, אבל חזרה לשפיות במוסר מלחמה לא מחייבת פראות ושפיכות דמים מגלומנית. לכן דווקא פרקטיות אה-לה @danny orbach ושאלת "מה תעשה יום אחרי שאויביך יובסו" היא, בסוף-בסוף, אמת גדולה ואולי אפילו רוחנית במובן מה.
~~~
כשאני חוזר הביתה סקרנותי מתגברת ואני מחפש קצת dust strom isis. כמובן אני לא מוצא שום אזכור, חוץ מזה שהסופה עוזרת לדעא"ש בקרבות. אחרי תהיה ושיטוט אני מגלה שאיזה פרופסור העלה כהיפותיזה לא מחייבת את הטיעון הזה. ברור שזה לא גרם לגל האובך, מקסימום קצת הוסיף לו. מצד שני למדתי שעצם התופעה של מידבור שדות שגורם לסופות אבק היא תופעה מתועדת.
וזה מזכיר לי שוב שאמת, נכון הדבר, ויש נימים סמויים בין אנשים שמייצרים את הסדר, אבל הנימים האלו יגנו עלינו מהאויב הקטן, מהפורץ הפשוט. אם יש לי בבית כספת של יהלומים כנראה שהשכן ממול לא יהיה הגנה משמעותית. החקלאים העוינים בעירק לא מגינים עלי מכל האבק בעולם, אלא אולי שרמת זיהום האוויר לא תעלה מפי ארבע לפי חמש מהרצוי.
וזה בסדר וזה אופיו של הדבר, והנימים הדקים האלו הם השומרים הקטנים והיומיומיים, מגיני הבורגנות הברוכה. אבל לאיומים אחרים ישנם שומרים אחרים, גבוה על גבוה.
"לא, באמת" הוא מתעקש. "הלחימה בעיראק גרמה לחקלאים לנטוש הרבה שדות והם התייבשו. האבק מגיע משם".
אני מניד ראש בסקפטיות.
בדרך הביתה אני מהרהר על הרשתות הסמויות של הבטחון: כשכגנב רוצה לפרוץ למר רביבו הביתה הוא לא נרתע מהמנעול הפשוט שיש בדלת כמו מראובן השכן-ממול-עם-הכרס שיזעיף פנים כשיראה מישהו שהוא לא מכיר. או מרעות של וועד הבית שאולי תציץ מלמעלה בדיוק כשהוא מציץ בחלון. אז הוא מוותר מראש.
כך שבמובן ידוע, השכנים של מר רביבו מגינים עליו מפריצה. הם לא צריכים לאהוב אותו - ייתכן שהם עויינים אותו שנים בגלל האוכל שהוא מביא לחתולי רחוב - אבל הם מספקים לו בטחון.
לכן אנחנו חוששים יותר בלילה, במקום מבודד ולא מוכר. לא כי בעל הכרס הוא גיבור על בסתר שיצליח להגן עלינו. אין צורך שהוא יהיה. דיו שהוא חי לידי את חייו.
והנה אנחנו במדינה קטנה, מבודדת ומסוכסכת קשות עם שכניה. הם לא בהכרח נחמדים - אולי הם ישמחו נורא לראות אותה נופלת, אולי אפילו יפעלו למען מטרה זו.
כל זה נכון, אבל הם גם חורשים וזורעים ועוסקים ביישובו של עולם. הצמחים שלהם מכסים את הקרקע והאבק לא עולה השמימה. בכך השכנים שלי - עוינים ורצחניים ככל שיהיו - הם גם חגורת ההגנה שלי מפני השממה, מפני אוויר רע שעולה ובא.
במובן הזה, יחד עם תפישת עולם לאומית ושמירה על עצמנו מפני אויבים לאומיים, אפשר גם לראות שחיי האדם הם ברכה, הם ה"סדר" עליו מדבר המהר"ל, שמגן עלינו תמיד. זה דבר רוחני אבל ממשי לגמרי, והחברה האנושית שומרת עלינו ממזיקים באופן שהוא גם טמיר אבל גם לגמרי בעל שרשים (ולכן לא מיסטי).
ממילא אפשר לתפוס את הרחמנות על האחר ואפילו על האויב לא כפרטיקה אלא כערך. יש אמת וברכה בחיים האנושיים עוד לפני השאלה מי הם. גם במלחמה עלינו לנסות לשמור עליהם ככל הניתן. נכון, לא על פי האידיאולוגיה הליברלית-הרצחנית דהיום, אבל חזרה לשפיות במוסר מלחמה לא מחייבת פראות ושפיכות דמים מגלומנית. לכן דווקא פרקטיות אה-לה @danny orbach ושאלת "מה תעשה יום אחרי שאויביך יובסו" היא, בסוף-בסוף, אמת גדולה ואולי אפילו רוחנית במובן מה.
~~~
כשאני חוזר הביתה סקרנותי מתגברת ואני מחפש קצת dust strom isis. כמובן אני לא מוצא שום אזכור, חוץ מזה שהסופה עוזרת לדעא"ש בקרבות. אחרי תהיה ושיטוט אני מגלה שאיזה פרופסור העלה כהיפותיזה לא מחייבת את הטיעון הזה. ברור שזה לא גרם לגל האובך, מקסימום קצת הוסיף לו. מצד שני למדתי שעצם התופעה של מידבור שדות שגורם לסופות אבק היא תופעה מתועדת.
וזה מזכיר לי שוב שאמת, נכון הדבר, ויש נימים סמויים בין אנשים שמייצרים את הסדר, אבל הנימים האלו יגנו עלינו מהאויב הקטן, מהפורץ הפשוט. אם יש לי בבית כספת של יהלומים כנראה שהשכן ממול לא יהיה הגנה משמעותית. החקלאים העוינים בעירק לא מגינים עלי מכל האבק בעולם, אלא אולי שרמת זיהום האוויר לא תעלה מפי ארבע לפי חמש מהרצוי.
וזה בסדר וזה אופיו של הדבר, והנימים הדקים האלו הם השומרים הקטנים והיומיומיים, מגיני הבורגנות הברוכה. אבל לאיומים אחרים ישנם שומרים אחרים, גבוה על גבוה.
