א. ריה"ל דיבר בשבח הניסים הגלויים. רק בהם יוכח שמי שמדבר עם האדם הוא הבורא "אֵין הַדַּעַת נוֹחָה לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמוֹפֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּוֹ טֶבַע הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כִּי זֶה לֹא יוּכלַ עָלָיו אֶלָּא מִי שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים מֵאַיִן"
ב. אבל בגישה של הוכחה מהנס יש בעיה: היא וודאית מדי. היא לחלוטין משכנעת אבל דווקא בגלל זה היא חיצונית לאדם, מונחתת עליו כמו פטיש חמש קילו. זה היה עובד אם האדם היה רובוט, מכונה חישובית חסרת עולם פנימי. אבל כיון שלאדם יש עולם פנימי, שכל יבש בלבד פועל עליו לזמן קצר.
זה כמו לכווץ קפיץ בכוח: הקפיץ מתכווץ כל עוד תלחץ, אבל אם לא ישתנה משהו בסיסי במבנה שלו, הוא יקפוץ חזרה לצורה המקורית.
ג. מה כן יוצר שינוי באדם? כשהוא מגיע למסקנה מתוך מעורבות. כשהוא לא מאולץ להגיע למסקנה אלא נאבק להגיע אליה ואולי אפילו בוחר בה. (האם ישנה בחירה בשכל? כן, אם לא במקום בו הראיות ברורות מאד וזה דווקא לא כל כך נפוץ ואכמ"ל). המעורבות של האדם בתהליך החשיבה משנה את היחס שלו למסקנה ואף את אישיותו עצמה.
ג. לפעמים מסבירים שאין הרבה ניסים בעולם כדי שתהיה לאדם בחירה. הבעיה עם הסבר כזה הוא שכל עוד הבחירה לא מנומקת נימוק פנימי זה נשמע כמו משחק ילדים שנועד לתת להם להרגיש כאילו עשייה: באמת ניסים היו עדיפים אבל צריך לתת לאדם הרגשה שהוא עושה משהו.
הבנה של המישור האנושי כמשמעותי ובעל ערך עצמאי, בעל ערך אמיתי - מעניקה להסברים אלו פנים מאירות. הם מפסיקים להישמע כמו תירוצים והופכים להיות עניין לכתחילאי.
(הרהורים על סדר הלימוד, עין אי"ה ברכות פרק א' פסקה קיח)
