מקור הסמכות של לימודי האמונה

בהמשך לדיוני ג' אלול אנסה להציף כאן משהו שאולי עבור חלק יהיה מובן מאליו, ואולי הוא בעצם שגוי לחלוטין. לא יודע.
את החלוקה שאתאר לא ביססתי על מקורות אלא על תחושת בטן וקריאת שפת הגוף של המתווכחים. כלומר אלו דברים שלא תמיד נאמרים, ואני מנסה לחשוף את הנחות היסוד של הדוברים. או שאני צודק או שאני טועה.

~~~

ישנן שתי דרכים להתייחס לדברי תורה, בעיקר בחלק האמוני שלה.

א. הדרך הראשונה מביטה על גדולי ישראל כמי שהשקיעו את שכלם ומאמציהם האנושיים בהבנת התורה. המשקע האנושי תמיד נשאר בהבנה הזו, כביכול וילון חוצץ בינינו לבין האמת הרוחנית. אבל גם אין צורך באמת רוחנית, די לנו במה שניתן לנו להבין. הארץ נתן לבני אדם.

בעוד בעולם ההלכתי ההכרעה האנושית מחייבת, בעולם האמוני לא מצאנו דבר כזה, ולכן על פי שיטה זו גם אם קיים הבדל בין פילוסוף של האתיקה לבין תלמיד חכם שעוסק במסכת אבות, הוא איננו הבדל גדול כל כך. בניגוד לעולם ההלכתי בו ישנן אי אלו סמכויות - משנה, גמרא, ראשונים וכו' - בעולם האמוני אנו הוגים בכולם בכבוד רב אבל אין בו אוטוריטות, דמויות שיש להן סמכות. שהכירו את *האמת*. יש כאן ניסיונות - אך ורק ניסיונות, אמנם מלאי יושרה וטהרה - לבנות אדם/יהודי טוב יותר.
ממילא היחס לכל עולם המקורות התורניים האמוני הוא יחס של דברים שנאמרו על ידי אנשים חכמים, הא ותו לא. שכלנו (עם הרבה כבוד) יכריע מה נכון ומה לא, מה רלוונטי ומה מיושן.

הנה, תיאור לא רע מפי הרב חיים נבון:
"הוא לא היה אל וגם לא נביא, אלא חכם גדול ואהוב מחכמי ישראל, וכך יש ללמוד אותו...לפני שגילינו את הרב קוק, השקפת העולם הדתית-לאומית הייתה אוסף של כמה אינטואיציות בריאות אך שטחיות. הרב קוק העניק להשקפה הציונית-דתית עומק ועושר ושורשים"

ב. הגישה השניה מתייחסת לעולמות האמוניים באופן שונה מאד. היא תופשת את תלמידי החכמים הגדולים לא רק כאנשים גדולים, חכמים וישרים אלא - בהסתייגות מסוימת - כ*מקור סמכות*. אני לא שואל "מי אמר שריה"ל צודק, מי אמר שהרמב"ן צודק". אני מניח שהוא *יודע*, ומתוך כך מתחיל את הדיון.

אבל מנין הוא יודע? טוב, בוא נניח דברים על השולחן: קבלה.
הקבלה, על פי שיטה זו, אינה *עוד גישה* ביהדות ביחס להבנת המציאות או העולם הרוחני והקשר שלנו לקב"ה. היא לא רק תורת הסוד אלא גם "דרך האמת", ומכך נגזרת הסמכות שלה. הגישה הזו רואה בקבלה המשך (ישיר או חצי ישיר) של הנבואה. לא שכל מקובל הוא נביא[1]: כפי שיש הבדל בין נבואה ורוח הקודש, יש הבדלי דרגות - גדולים מאד - בין הנבואה שהיתה לבין הידיעה הקבלית. גם היומרה הקבלית קטנה בהרבה מזו של נביא. אבל השושלת הזו נשמרת.
אני חושב שתיאור נהדר של זה הוא במאמר שלישי בכוזרי. ריה"ל שם מתאר בעצם את ירידת הדורות מהרגע בו נפסקת הנבואה. אבל העובדה שיש ירידת הדורות לא אומרת שאור הנבואה נעלם לגמרי. ריה"ל - כמעט בכל דור שהוא מדבר עליו - מתאר גם איזה תחום ידע רוחני, שמקביל למה שאנחנו קוראים לו קבלה.

כמובן שגישה כזו לא מסכימה לדיכוטומיה שבדברי הרב חיים נבון, לפיה או שהוא נביא או שהוא עוד תלמיד חכם ישר. יש עוד אופציות באמצע.

אם חושבים ככה, נוצר יחס שונה לחלוטין ללימודי אמונה. כל מי שנחשב מגדולי ישראל הגדולים[2] של לימודי האמונה/קבלה, נלמד כמקור של אמת. הוא יָדַע. הוא, אפשר לומר, רָאַה. ברור שיש מחלוקות - גם בהלכה יש מחלוקות, כזכור. ואיש לא אמר שהעובדה שיש קבלה מצילה כל הזמן טעות. אבל הגישה היא "הוא צודק כל עוד לא הוכח אחרת". לעתים: הוא צדק כל עוד אין דמות בסדר הגדול שלו שחולקת עליו - וגם אז אעדיף להראות ששני הצדדים כאחד צודקים.

לכן הקובלים על כך שהרב נתפס כאוטוריטה צודקים בעובדות אבל מפספסים את הסיבה. נכון, הרב הוא דמות מרכזית כי הוא מ"האבות המייסדים" של הציונות הדתית. אבל עיקר ההערצה וקבלת הסמכות (כמובן, של חלק מהציבור) לא באות משם אלא מתוך התפיסה לפיה הוא *ראה*. הוא לא היחיד שראה, כמובן, אבל לפחות כרגע הוא האחרון.

ג. המחלוקת הזו היא בעצם מקרה פרטי של מחלוקת נרחבת יותר, על השאלה עד כמה וודאות וסמכות אלוקית יכולות ואמורות להופיע בעולם האנושי, וממילא ניתן למצוא קורלציה די חזקה בינה לבין מחלוקות כמו תוכן ההלכה, קיום הניסים, דמות הגאולה ועוד ועוד, ואכמ"ל.

ד. אני כרגע לא בא לשכנע שזו גישה נכונה, או שהיא היתה קיימת לפני מרכז הרב (והיא היתה). אלא לטעון שאם אני צודק, אז בלי להבין את המחלוקת היסודית הזו, זה קצת דו-שיח של חירשים.

נ.ב. כמה הסתייגויות רגילות:

- המחלוקת בין האמונה כהשראה אלוקית לבין האמונה כשכל אנושי איננה מחלוקת של כן/לא אלא מנעד. אפשר להתמקם בכל מיני מקומות באמצע.

- לא כל מי שלומד קבלה הופך למקור ידע. למעשה, מעטים מאד כן כאלו. הרי בקבלה עצמה מובנית ההבחנה בין הניסיון לקרוא אותה לבין באמת להבין אותה. הדמויות הגדולות מתוארות הרבה פעמים ככאלו שנבחרו מראש, כלומר יכול להיות שכל מאמץ בעולם לא יביא אותך לשם.

- תפישות כמו מושג הצדיק בחסידות, תופעת חצרות המקובלים ואפילו המושג "דעת תורה" הן וריאציות על הנושא של סמכות הקבלה, אבל וריאציות *אחרות*. לא מדובר כאן על אף אחת מהשלושה, אלא משהו ש(בעיני) הוא קמאי יותר.

- גילוי נאות מתבקש: מימי לא למדתי קבלה.

- לא הכל שחור לבן, יש גם בז' עם עיטורים עדינים של ירוק, אני שמח ששאלתם.

_______
[1] בטח שלא כל "מקובל" הוא נביא.
[2] הבה לא נכנס לשאלה איך זה נקבע, דברים כאלו קיימים גם אם גבולות הגזרה נתונים לוויכוח.