מחיר השמרנות

הטור שלי על "מכים שורשים", הספר החדש של הרב חיים נבון.
התפרסם בעיתון בשבע, במדור החדש "עיונים".

~~~~

'מכים שורשים', ספרו החדש של הרב חיים נבון, כתוב כמו צפירת אזעקה. הרב נבון נחלץ להתריע על סכנת הפוסטמודרניזם ולנסח אלטרנטיבה שפויה. בספר הוא מתאר איך עובר הפוסטמודרניזם על האנושות כמו הוריקן. בשם השאיפה לחרות הוא מפרק כל הקשר ומערכת טבעית: לאום, משפחה, מסורת - ולבסוף אפילו את האדם עצמו.
בני אדם, מסביר הספר, צומחים תמיד מתוך הֶקשר. הפוסטמודרניזם תופש את ההקשר כדיכוי ומנסה לנתץ אותו. אלא שבכך הוא מרוקן את האדם: ההקשר שמתוכו אנחנו מופיעים איננו כבלים אלא להפך - חלק אינטגרלי ממה שמעניק לנו אנושיות ומשמעות. פירוק כל הקשר הופך את החיים אנושיים לדלים וריקים ומאיים על עצם קיום החברה.

הספר הוא מניפסט נגיש ובהיר, שניכר כי נכתב בהשקעה רבה ומתוך עושר של מקורות והוגים. בכך הוא תורם תרומה חשובה במאבק נגד תופעה שמפוררת את המערב כמעט בלי התנגדות.

הגישה השלטת בספר נקראת שמרנות, אבל אפשר גם לכנות אותה 'פלורליזם-זהותני': כל זהות לגיטימית בתנאי שתהיה מושרשת בהיסטוריה ובתרבות, ושתכבד את ההקשר האנושי ולא תחריב אותו.
היכן מתבטא הפלורליזם שבשיטה? לדוגמה, כשהספר מעלה על נס את ניסיונו של נתן שרנסקי בכלא: הוא גילה שניתן להסתמך על אסירים בעלי זהות חזקה, גם אם שונה מאד משלו, כמו נוצרי פנטקוסטלי. או כשהספר טורח להדגיש שעם ישראל איננו עדיף על אחרים, אלא שונה מהם, ושונות זו לבדה מצדיקה את חוק השבות. אפילו כשהוא מבכה את היעלמותה של תפישת 'הספרים הגדולים' שכל בן תרבות חייב להכיר, הוא מסביר שכל אדם צריך להכיר את תרבותו שלו. כלומר: אין 'ספרים גדולים' אבסולוטית אלא לכל תרבות הרשימה שלה.
הטיעונים הללו נגזרים מהפלורליזם הזהותני: כשאנחנו מעריכים כל זהות מושרשת, זה כולל גם נצרות, איסלאם או הינדואיזם. במקביל - נשללת מאיתנו היכולת לומר שתרבות מסוימת עדיפה.

אבל האם 'העם הנבחר' - כלומר עדיף, לא רק שונה - איננו חלק אינהרנטי מהתפיסה היהודית? האם אין עניין להתנגד לאמונתו של נוצרי אדוק דווקא מתוך נאמנות לזהות היהודית?
ברי לי שהרב נבון לא טוען, חס וחלילה, שנצרות היא בסדר גמור או מתכחש ל"אתה בחרתנו". לעניות דעתי הוא בוחר בגישה שתשכנע קהלים רחבים ככל הניתן, גם כשבאופן אישי הוא מאמין ביותר מזה. הפלורליזם הזהותני מתאים למטרה זו, שכן רבים יזדהו עם טיעוניו, גם כשאינם מאמינים בזהות היהודית-דתית.

האם את המטרה הצנועה-יותר שהציב הספר לעצמו הוא מצליח להשיג?

נקדים ונאמר שעצם הקביעה לפיה האנושיות באה תמיד בתוך הקשר - היא חידוש. נכון, גם בעבר אנשים חיו בתוך הקשר. אבל פלוני פרנסואה שחי במאה השבע עשרה לא היה מודע לכך. הוא לא היה מדבר על 'הספרים הגדולים של תרבות המערב', אלא על 'הספרים הגדולים' סתם. מעצם המודעות לכך שהאדם נתון בתוך הקשר, שדעותיו אינן אובייקטיביות, אלא צומחות מתוך הקשר - כבר מתערער הבטחון שלו בהן.
כשהוא נוקט בקו הגנה של "אני מחזיק בזהות שלי משום שהיא שלי" ולא אומר "משה אמת ותורתו אמת - והם בדאים", הספר מגיב לאותו קו שבר אליו הגיב הפוסטמודרניזם. בעצם גם הוא כבר "עלה על הרכבת" של אי היכולת לטעון לאמת אבסולוטית. כשקשה לטעון "המסורת שלי היא הנכונה" נותר רק להצהיר "היא המסורת שלי".
לו היה השמרן מדבר על זהות ספציפית בתור האמת, הרי שהשוני בינו לבין הפוסטמודרניסט היה מובהק. ברגע שהטיעון הוא בעד שמרנות באשר היא, מופיע דמיון מוזר ביניהם: הפוסטמודרניסט אומר "אין אמת ולכן הכל לגיטימי (ובלבד שלא תפגע באחר)" פלורליסט זהותני אומר "אין אמת אחת ולכן הכל לגיטימי (ובלבד שיבוא מתוך זהות)".

אובדן תחושת האמת הוא אקוטי. ראשית, כי בדלת האחורית חוזרות הרעות החולות של הרלטיביזם. מספרים שפעם ציווה פקיד בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשחרדו מכובדים הודיים להסביר לו שמדובר במסורת עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים. הסיפור מבריק, אבל לתפיסת הפלורליזם הזהותני - מדוע עדיפה המסורת הבריטית על פני זו ההודית?

גם ללא התמודדות מול זהויות אחרות הגישה הזו בעייתית: היא רופפת כי היא באה מתוך עקרון מופשט ולא מתוך תחושת הזדהות.
אדם שקופץ לנהר להציל את אשתו בשם עקרון מוסרי ולא משום שזו אשתו - מוכיח על קשר בעייתי. באותה מידה קשה להתחבר למסורת בשל עקרון מופשט. אדם לא מחבר רשימת ספרים גדולים משום ש"זהו הקאנון *שלי*", אלא משום שהוא מאמין בערך המוחלט שלה - כפי שאדם אוהב מרק עגבניות בגלל הטעם העגבנייתי שלו, ולא בגלל אהדה עקרונית למרקים. אדם שנוקט שהיהדות היא אמת לא צריך את הטיעון השמרני. אדם שלא תופס אותה כאמת - כמה חזק יאחז בשורשיו בשם עקרון מופשט?
עם ישראל מסר את נפשו לא על אל כלשהו אלא על השם שהוא אלוקינו - אך גם אחד. אנו מאמינים בתורת ישראל בגלל קבלת אבות - אבל קבלת האבות הזו היא בעלת אופי ופנים. היא אומרת "להעביר גילולים מן הארץ", ולא "לנוצרי ישנה זהות חזקה אז נסתדר יחד".

היה ניתן לטעון שגם אם זהות מופשטת חלשה מזהות שורשית - עדיין במצב הנתון, רק טיעון כזה יצליח לשכנע אדם מערבי לכבד את הזהות. לעניות דעתי, אפילו מטרה זו מושגת רק חלקית.
שכן אם ננסה לתמצת בצורה גסה את הטיעונים המופיעים בספר בשבח הזהות, הם יתנקזו בסוף ל"ככה", או ל"זהו טבע האדם". הזהות כובלת אותך וגורמת לאפליה? זה נכון, אבל פוק חזי שזהו טבע האנושות: הזהות ממלאת אותה וחוסר זהות מרוקן אותה. למה? טבע. כלומר ככה. האם "ככה" היא תשובה?

הגמרא מספרת על אביי ורבא שנשאלו, בהיותם ילדים, היכן נמצא הקב"ה. רבא הצביע אל התקרה. אביי יצא החוצה והצביע אל השמים.
ישנם אנשים שמצביעים אל התקרה, כלומר מסתפקים ב"ככה" - ומוצאים בו עומק אמיתי. אנשים כאלו ימצאו בטיעוניו של הספר משען ועידוד.
אבל אחרים לא מסתפקים בזה ומוכרחים לצאת להביט אל השמים. הם אינם "נסיכים קטנים" חסרי שורשים אלא בעלי שאיפה להבין מדוע "כך ראוי להיות". הטענה ש"אלו החוקים, והם עתיקים ומוצדקים גם יחד" אינה מספקת אותם, לא משום שהם מתכחשים למסורת ולזהות, אלא משום שחיוני מבחינתם להבין, לא רק לשיר "Tradition".
אותם אנשים אכן עלולים להתדרדר לפוסטמודרניזם אילו לא יקבלו תשובות שאינן "ככה". למה? בין השאר בשל הסיבה הבאה: הספר מראה מה רע בפוסטמודרניזם, אבל לא מציע שום פתרון לבעיות שיוצרת הזהות (שגם הספר מודה בהן, במובלע). ללא הסבר משכנע מדוע הזהות נכונה ושווה את הסיכונים שהיא יוצרת - יהיו כאלו שייסחפו להתנגד אליה. "פוסטמודרניזם הוא בעייתי" איננו נימוק מספיק מבחינתם.

האם קיימת שיטה שמסבירה את טבע האדם ולא רק אומרת "ככה"? האם הטבע יכול להיות יותר מאשר חוק נוקשה ועיוור? לעניות דעתי ישנה דרך כזו, והיא טמונה בדברי רבותינו, ראשונים ואחרונים, שמדברים על טבע ועל מהות באופן של "כך ראוי להיות". לא כאן המקום להאריך, רק לציין שגישה זו נוקטת כי כל תפישה אנושית אכן באה מתוך זהות סובייקטיבית - אבל דווקא כך מתגלה אמת אוניברסלית.

כדי לאמץ את השפה הזו ולמצוא בה תשובות צריך לתת בה אמון עמוק של דברי אלוקים חיים ולא אמון מופשט של "זו הזהות שלי". מה שעומד בדרכו של אמון כזה איננו רק הפוסטמודרניזם, אלא גם המודרניזם עצמו.
הרציונליזם הכמו-מדעי והקומון-סנס המערבי (עליו נסמך הספר במובלע) - לא מאפשרים לנו להתייחס ברצינות למונחים כמו מהות ורוחניות. עבור אדם מודרני, זוהי מקסימום אזוטריקה נחמדה, שעשוע לשעות הפנאי. נכון שאין בפוסטמודרניזם בשורה, אבל יש בו ברכה כשהוא סודק את התפיסה הרציונליסטית המונוליתית, ומפנה דרך להבנה חיה יותר של הזהות שלנו.

#מכים_שורשים