א. קהילת הגיקים סוערת לאחרונה סביב כמה יצירות פרוגרסיביות מבוססות ספרים: טבעות הכוח וכישור הזמן. כצפוי ישנן טענות אודות עיוות רוח היצירה עליה הן מתבססת ובגידה בתימה המקורית. אבל ישנן גם טענות ברמה הסיפורית הכי פשוטה. עלילה חסרת מתח והתרה, דמויות שטוחות, אפיון עולם דליל וכו'.
ב. בעוד הטיעון הראשון הוא מלחמת תרבות קלאסית - אלו שבעד המסורת ואלו שבעד תיקונה - הביקורת השניה מסקרנת יותר. מה גורם ליצירות פרוגרסיביות (ובהרחבה, יצירות אידיאולוגיות) לסבול מבעיות אמנותיות בסיסיות?
ג. אחד ההסברים מדבר על מגויסות: יצירה מגויסת היא כמעט בהכרח נחותה יותר אמנותית. גם לטיעון זה מספר נימוקים.
נימוק אחד גורס שהגיוס מונע מיצירה להיות טובה כי האמנות חייבת להיות משוחררת משיקולים חוץ אמנותיים. העמדה הזו, שאישית הזדהיתי איתה זמן מה, מפוקפקת כיום בעיני. לכל יצירה יש מסר וכל יצירה מגוייסת במידה זו או אחרת. השיקולים החוץ אמנותים הם חלק מהאמנות עצמה, אין איזו אמנות טהורה שחיה בוואקום.
נימוק מעודן יותר מסביר שטהרנות אידיאולוגית מגבילה את היוצר, בכך שהיא אוסרת על היוצר לנקוט בקווי עלילה או תווי אישיות שיהפכו את היצירה למורכבת ועמוקה יותר. זו טענה אפשרית, אבל לשמה עלינו להראות ממש בחירות אומנותיות קונקרטיות שהושפעו מטאבואים של אותה אידיאולוגיה, ופגמו בעומק האמנותי של היצירה. בביקורת על שתי הסדרות שהוזכרו לעיל, היו לא מעט דוגמאות שלא בהכרח ענו על התסריט הזה.
ד. ראשית צריך לזכור שהסיבה שיצירות לא טובות יכולה להיות פשוטה: קשה ליצור יצירות טובות. קל ליפול לקלישאות ושטחיות. ההבדל העיקרי הוא שמסדרה גנרית של נטפליקס יש פחות ציפיות מיצירות שאמורות להמשיך קאנון.
ה. באומרנו זאת, בא לי להציע כיוון מעודן יותר:
מבחינה שכלית, את כלל היצירות ניתן לצמצם לכדי כמה תימות קבועות. מה שנקרא קלישאות הן בעצם הנתיבים השגורים שיצירה סיפורית עובדת. ניסיון לברוח מהן נגמר לעיתים ביצירת נתיב חדש אבל סדרך כלל מסתיים כפלופ או כאפיזודה.
אם כן, היכן החידוש בכל העסק? במשהו אמורפי יותר שנקרא לו מטען. משהו שגורם לך כקורא להתרווח אחורה בסוף הקריאה ולומר אה, זה היה טוב. או לעיתים, זה היה רע. אולי בהכללה: זה היה משמעותי.
ו. אם ניקח משל של וויליאם ג'יימס, יצירה היא כמו חוט חשמל. המבנה דומה פחות או יותר, השאלה האם הוא טעון במתח. עושר עלילתי יכול ליצור מטען. מורכבות אישיותית יכולה. לא בהכרח, כן? עושר עלילתי חסר מטען הוא מַלְאֵה (היי סנדרסון), מורכבות אישיותית בעצמה עלולה להיות קלישאה. אין רשימת צעדים בטוחים שמובילה ליצירה בעלת מטען, אבל הוא המבוקש והוא מה ש'תופס' אותנו ביצירה.
ז. רק שמטען הוא עניין אמורפי. לעיתים הוא צומח מתוך היצירה עצמה, מהרכיבים האמנותיים שלה. לעיתים הוא מופיע מתוך התוכן שלה. עוסק בנושאים חדשניים, מבטא קול של דור. (חישבו נניח על המקרה המוזר של הכלב).
אותי לדוגמה אמנות כבר לא תופסת, למעט שני חריגים: יצירות שמעוררות אצלי נוסטלגיה, או יצירות שאנשים שאני אוהב כתבו. בשני המקרים המטען הוא אישי לחלוטין ולא בהכרח קיים ביצירה כשלעצמה
ז. ממילא, מה יקרה ליוצר שדוגל בגישה מהפכנית ומבטא ביצירתו את המהפכה? הוא יחוש במטען מעצם ביטוי ערכי המהפכה. גנדלף הוא בעצם אישה שחורה מדוכאת? זה כה חתרני ומהפכני. מבחינתו, היצירה (באמת!) מקבלת מטען מצד התוכן שלה.
ממילא הוא מביט אל היצירה המוגמרת ואומר, כן, יש כאן מטען. וחדר ההדים סביבו מאשרר את הקביעה - הן כי גם הם חשים באותו המטען הן כי קל ובטוח יותר לאשרר בקונפורמיות יצירות שעומדות בבון טון. ואם יש כאן מטען, המוטיביציה לגרום ליצירה להיות טעונה בעוד מישורים לבד מזה האידיאולוגי, פחותה בהרבה.
ח. רק שמי שלא חולקים איתו הערצה למהפכה, יתרגשו פחות. אין צורך שיהיו אויבים בנפש למהפכה, די שיתלהבו ממנה פחות. היצירה לא תהיה פסולה בעיניהם מצד התוכן, אבל המהפכה לא תעניק לה את המטען, וממילא ייחשף שגם בשום מישור אחר אין בה מטען כזה, והיא פגומה בכל ניתוח אמנותי.
