א. מוסכמה די נפוצה, מקטרת על זה שהשיח והוויכוחים הם על אוטומט. טיעוני כל צד ידועים והדיון מעייף. הגיע הזמן - כך טוענת המוסכמה - לטיעונים שאינם העתק הדבק מהוויכוח הקודם. רעיונות מבריקים, מחוץ לקופסה, הם אלו שיגאלו אותנו מהמעגליות ויפתחו לנו אופק חדש.
ב. הפסקתי להאמין במוסכמה הזו כשהתחלתי להבחין שהטיעונים האוטומטיים אולי מעייפים, אבל לא מפסיקים להיות נכונים רק בגלל השעמום שבהם. הטיעונים חוזרים שוב ושוב *משום* שהם צודקים. לפחות מזווית מבט מסויימת.
ג. אז איך קורה כששני הצדדים צודקים? זה קורה כשהמציאות מסובכת, כשהקונפליקט לא פשוט. יש שני צדדים אמיתיים שמתנגשים. אין דרך נכונה ומהירה לפתור את ההתנגשות.
ממילא אין פתרון פשוט וגם לא יהיה פתרון פשוט רק כי תגיע איזו מחשבה מקורית, נועזת, טיעון שאיש לא אמר קודם. הסיכוי שמישהו טועה כשהוא אומר משהו חדש הוא מעל לשמונים אחוז. אחרת למה לא אמרו אותו קודם.
ד. יופי, אז מה אתה מציע? אתה סתם פסימיסט!
מקוריות מנסה לסדר מחדש את המצב הקיים. לכן אני מאמין שהיא בעיקר מצליחה להיות מקורית בהתעלמות מצרכים ובעיות. הדרך האחרת - חוץ מהשיח האוטומטי, שגם הוא חשוב - היא לנסות לשנות את המצב הקיים.
יש לך קונפליקט תרבותי? נסה לכרות אפיקים תרבותיים חדשים. הנחות היסוד בעייתיות? אולי צריך לשנות אותן.
לא כל אחד יכול לעשות דבר כזה. לשנות הנחות יסוד קשה בהרבה משנדמה. ולא, מקוריות לא תעזור כאן. אבל אם תבוא הישועה זה משינוי הנחות היסוד, לא מפתרונות מקוריים.
ה. אגב, שינוי כזה באמת לא יקרה בוויכוחים, אוטומטיים או מקוריים. הרבה פעמים, כדי להצליח ליצור אותו צריך לדעת גם להשעות את השיח.
(כן, אני לא עושה את זה מספיק. אין צורך שתגידו לי)
Loading