יש משהו נפלא בשגב - יחד עם משהו מבעית. הנשגב הוא עומק, הוא פשר. הוא

יש משהו נפלא בשגב - יחד עם משהו מבעית. הנשגב הוא עומק, הוא פשר. הוא מעניק לנו משמעות - אבל בד בבד כובל אותנו.
שהרי היותי יהודי מעניקה לחיים שלי הקשר ומשמעות. מצד שני, היהדות שלי גם מכריחה אותי לחיים מסוג ספציפי. אף על פי שאני לא מוכרח לחיות כיהודי ואני יכול לברוח מזה, גם אז, זה מה שאני: בורח מהיותי יהודי. לו הייתי נולד סיני לא הייתי בורח - פשוט לא הייתי יהודי.
וכך גם משפחה, היסטוריה, ציווי, הקב"ה. כל אלו הם הקשר, פשר, עומק, אמת - כל דבר שקדם לי. הם נותנים לחיים שלי עומק אבל גם מצר אותם.

לכן דווקא הטוטאליות של הרב מחרידה אותנו, מרגישה לנו כמו כבלים. יש בתורתו הקשר מוחלט שנותן משמעות לכל דבר, אבל בדיוק לכן כובל כל דבר.

אלא שכאן אנחנו מפספסים משהו חשוב: הרב הוריד את הנשגב לעולם, אבל זה לא החידוש שלו. גם מהר"ל משורר, בדרכו. גם רבי נחמן, אדמו"ר הזקן, רמח"ל, רמב"ן, ריה"ל. אפילו הרמב"ם ב"בינתו הקרה", הוא משורר באיזה שהוא מובן.
הרב לא רוצה רק להופיע את הנשגב. הוא מחדש (בהרבה עקשנות) שהשגב, והמוחלט לא שוללים חופש. להיפך: החופש הוא הביטוי המלא של המוחלטות, של ההקשר, של המעבר.

(סליחה על היומרה לנסות להגדיר במשהו את תורתו של הרב. אינני מתיימר לומר שהקפתי, אני מנסה להאיר פינה כלשהי)

#ג_אלול