ותאמר ציון

באחת הקינות המרכזיות של תשעה באב אצל אחינו האשכנזים, הפזמון החוזר הוא כך: "ואהליבה תזעק נשרפו ארמוני / ותאמר ציון עזבני אד-ני”
אתם יכולים להתפלפל עד מחר על כמה אחוז מהקינות מתאים למציאות הנוכחית (אני אטה להסכים שישנן לא מעט שלא). אתם יכולים לטעון שצריך כבר היום לעלות להר הבית (אני אטה לא להסכים), אתם יכולים לדבר על זה שנוסח נחם לא מתאים (נכון) ולכן צריך לשנות אותו (לא).
רק דבר אחד אל תעשו: אל תסרסו את "ותאמר ציון עזבני השם".

~~~

אנחנו מציינים בתשעה באב חורבן של שני מקדשות, אבל האמת היא שאין שקילות ביניהם. כבר כשנבנה בית שני ידעו חז"ל שנגזר עליו להיחרב. בתקופת בית שני (לשיטת הרמב"ם) עם ישראל צם בתשעה באב. יאפ, כשהמקדש היה בנוי. 
כי בית בשני הוא (במובנים רבים) פלטפורמת הכנה לגלות. בו עברנו מאומה של נביאים לאומה של חכמים, בה עוצבה התורה שבעל פה בצורה שתאפשר לרבי להעביר אותה לכתב. בה הכנו את עצמנו לבריחה מהקרקע – הגלות. בבית שני שכינה לא היתה כאריה, אלא רבוצה ככלב. לא אני אומר את זה, אלא המדרש.

אתם יודעים למה? כי בית המקדש הוא בית של הקב"ה. לא כמטאפורה עליה אנחנו מצביעים ואומרים "זה בית השם", לא כאיזה סימבול, אלא כמציאות פשוטה. בבית המקדש (הראשון) ניסים היו מתחוללים באופן קבוע. בבית המקדש (הראשון) עולי הרגל היו זוכים לרוח הקודש. כל נביא שלא נאמרה עירו מירושלים היה. בבית ראשון, לא בשני.

אני רוצה לחדד יותר: יהודה דיבר על זה שהאבל הוא על הכל, כל מה ששבור בעולם הזה, מקטן עד גדול. אורי דיבר ומדבר על זה שבית המקדש הוא ממשי, פה, יכול להיבנות בלב ירושלים.
וזה נכון, שניהם צודקים, כי בבית המקדש (הראשון) הרוחניות היתה ממשית, הממשות רוחנית ולא היתה חציצה ביניהם, לא היה צורך לבחור ביניהם. מי מתאר את זה יותר טוב מריה"ל:
“וְעַל כֵּן אֵינֶנּוּ אומֵר בַּתּורָה: כִּי אִם תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוָה הַזּאת אֲבִיאֲכֶם אַחֲרֵי הַמָּוֶת אֶל גַּנּות וַהֲנָאות. אֲבָל הוּא אומֵר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-להִים מַנְהִיג אֶתְכֶם וְיִהְיֶה מִכֶּם מִי שֶׁיַּעֲמד לְפָנַי, וּמִי שֶׁיַּעֲלֶה לַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיוּ הולְכִים בֵּין הַמַּלְאָכִים. וְיִהְיוּ גם כֵּן מַלְאָכַי הולְכִים בֵּינֵיכֶם בָּאָרֶץ, וְתִרְאוּ אותָם יְחִידִים וְרַבִּים, שׁומְרִים אֶתְכֶם וְנִלְחָמִים לָכֶם, וְתַתְמִידוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא עוזֶרֶת עַל הַמַּעֲלָה הַזּאת, וְהִיא אַדְמַת הַקּדֶש”

בית המקדש הראשון היתה תקופה שבה השאלה לא היתה האם לעבוד אלא איך לעבוד. לא האם הקב"ה קיים אלא איך להתקרב אליו. נביאים התהלכו בכל פינה, נביאי אמת. השכינה היתה שרויה באלף ואחת צורות. 
נכון, אנשים עבדו עבודה זרה. הם גם חטאו בגילוי עריות ושפיכות דמים. עם ישראל (וכל העמים מסביב, להבדיל) פשוט לא ידעו איך לשאת את המשא הזה, את הקב"ה שקורן מכל פינה, מכל עץ, מכל גבעה נישאה. 

ונכון, לכן הבית נאלץ להיחרב. היינו זקוקים לבית שני שיכין אותנו למציאות רק רוחנית ולא ממשית. היינו זקוקים לגלות ארוכה ארוכה שתלמד אותנו שהרוח ממשית לא פחות מהחומר. ונכון, אנחנו חוזרים לארץ בה החומר הוא ממשי, טבעי – אבל גם הרוחניות. אחרת לשם מה הלכנו את כל הדרך.

אני לא כפוי טובה: קראתי בשבת לילדים שלי מנבואות הנחמה ואמרתי להם – תקשיבו כמה כבר התגשם. אבל כמה עוד לא התגשם.
מי שרוצה לומר שזה שחזרנו לארץ אומר שהקב"ה חזר אלינו, שציון כבר לא מייללת "עזבני השם", הוא בעיני כמתעתע. זה דומה לחזרה לבית שלנו, וכל החדרים מטופחים כפי שזכרנו. יש שקע בכל מקום שצריך, מקרר מלא מעדנים, שולחן ערוך. כל ההכנות האלו צועקות אלינו שבעל הבית חזר. שהוא חפץ בנו, נכון. אבל טרם פגשנו אותו טרם דיברנו איתו. אל תעזו לומר לי שזה די, שכל הטובין הגשמיים והרוחניים הם תחליף מספק, כי הם לא. הבית בנוי, אבל מלכו עוד לא מתגלה.

האם לצום בט' באב? אני צם מתוך פשטות ובלי לתרץ תירוצים אפולגטיים מכל כיוון. אני לא יודע להכריע בעצמי עד איזה חלק מהגאולה נמשיך לצום. בדבר הזה אני סומך על תלמידי חכם יותר מאשר על אויבער-חוכמים בעיני עצמם. תלמידי חכמים שמרנים? אני חושב שבזה הם קוראים את המציאות הצורה הרבה יותר נאמנה מכל מיני בני נפילים. גם לאותם נפילים אני מסוגל אולי לסלוח, כי אני מבין מה המניע שלהם. 

אבל אני לא מוכן בשום אופן לברית הלא קדושה בין חלק מצדוקים החדשים וחלק מתומכי בית המקדש שאומרים: אתה יודע מה זה בית מקדש? זה בית בנוי שמקריבים בו קרבנות. סה טו.
נכון, בית מקדש הוא אכן בית ומקריבים בו קרבנות, אבל הוא הרבה מעבר. על זה אני חולם, לזה אני מתגעגע. לסנהדרין בה יש רוח הקודש (אמיתית). לנבואה, השראת שכינה. לא לכל מיני דרושים שמסבירים את הכל כחולין וקוראים לכל דבר מעבר אוטופיה רוחנית.
כי אני, מה לעשות, מתגעגע אליו ולא לאף אחד אחר.