הפלא כצומת בין קיום, אסתטיקה ומוסר

א' אב התשפ"ג

נושאים באתר

א. כבר כתבתי על ההבדל בין פיל לשלולית: כשאני פוגש שלולית בסהרה, אני מתמלא בתמיהה של מוזרות. איזה קטע זה, איך הגיעה שלולית לסהרה. כיון שהחוויה היא מוזרות, ברגע שנבין את המכניזם שגרם לה, החוויה תתאיין.

לעומת זאת, כשאדם עומד מול פיל וחש ב'וואו' -הוא חווה חוויה שונה ממוזרות, הוא חווה פליאה. רגע בו נעתקת הנשימה. חוויה כזו לא אמורה להתפוגג בשל הבנת המכניזם.

ב. כשניסיתי לתאר לעצמי את ההתפעמות הזו, גיליתי שלפחות עבורי היא נחווית כצומת בין כמה מוטיבים שנחשבים כמעט זרים.

ג. הראשון הוא הקיום, ההיות של הדבר. חלק מחווית הפליאה היא מעין נפעלות שלי מהעוצמה של הקיים מולי. יש לפיל נוכחות, והיא משפיעה עלי התפעמות.

עכשיו, קיום יכול לעורר בי רגשות שונים. יש קיום קשוח כמו זה של קרחון שמעורר בי כבוד לעוצמה של הקיימוּת שלו, שלא הולכת לשום מקום. יש קיום עצום, כמעט אפל, שמעורר חרדה בואכה פחד. ויש קיום של פלא: משהו בי קצת מרחף נוכח ההיות של דבר כל כך מפעים.

דווקא משום שתחושת הקיום כל כך נוכחת, יש בה משהו סמוי. יותר קל להבחין שיש בפליאה אסתטיקה ואולי אפילו מוסר מאשר להבחין בקיום עצמו. כי כשאני אומר "הפיל היפה מפעים", קל לפספס שלפני "היפה" מופיע "הפיל".

ד.  החוויה השניה, ואולי הבולטת ביותר, היא כאמור חוויית היופי. המפעים הוא הרבה פעמים ואולי כמעט תמיד, יפה. יש כמה סוגים של אסתטיקה, ואינה דומה סערת הצבעים להתעלות שבמוזיקה, אבל כמעט בכל סוג של התפעמות יש גם מימד אסתטי. אולי לכן פיל מפעים יותר מקרנף (לטעמי, לטעמי!): שניהם חיות עצומות, מגה פאונה עם אסטרטגיית רבייה k - אבל פיל הוא גם חיה יפה וקרנף, מה לעשות, פחות.

ה. ולבסוף, יש בפליאה מימד שבהיעדר מילה אחרת אקרא לו מוסרי. הרגע של ההתפעמות מוליד שתי חוויות מוסר שהם אחת:  לגבי הדבר הנפלא ולגָבַּי.

ביחס לפיל מופיעה חוויה מוסרית במובן שכשאני מתפעל מהפיל, אני מיניה וביה מצדיק את קיומו מבחינה מוסרית. אני אומר לעצמי - כן, ראוי לפיל להיות. טוב שהוא קיים. הדבר המפעים הוא דבר שלא צריך צידוק לקיומו, לא שואלים עליו למה הוא נברא.

יחד עם הצדקת קיום הפיל, חווית הפליאה מעוררת את הצד המוסרי גם בי . כשאני פוגש את הפלא אני מרגיש בי צורך להיות אדם טוב יותר ולחיות חיים משמעותיים. המשקל שעל הלב מוקל במקצת והרצון להיות טוב יותר מתגבר.

ו. נכון, אפשר להעביר ביקורת מעשית על חווית המוסר הזו: לטעון שאין בה כדי לבנות עולם מוסרי יציב; שהיא שברירית וחולפת; אפילו שלפעמים היא משמשת תחליף לעבודה מוסרית אמיתית. אבל דומני שאסור שהביקורת הזו, גם אם יש בה אמת, תגרום לנו להתכחש לעצם העובדה שבפליאה קיים גם מימד מוסרי.

ז. עד כאן ההבחנה הזו, לפחות מבחינתי, חסרת פואנטה. היא נשמעת לי חשובה אבל אני לא בטוח שאני יודע איך לפתח אותה הלאה.

עם זאת, כאן אעיר דבר אחד: הפליאה מלמדת אותנו שיש דברים שעצם קיומם והטיעון המוסרי שנובע מהם מופיעים בד בבד. אין פה גישור שכלי, זה לא שקיימת חווית קיום וכמסקנה שכלתנית נובעת ממנה גם חוויה מוסרית. לא, הקיום, היופי והמוסר מופיעים בד בבד. זו הסיבה שאני קצת חשדני לגבי כשל המצוי-ראוי של יום (is-ought. גילוי נאות, לא קראתי את הטיעון בפנים), קבלה שלו לפחות ככלל גורף, מבחינתי היא קרא בלא טעמא. יש דברים שמעצם קיומם נובעת גם תביעה מוסרית. מעצם קיום הנשמה באדם מולי נובעת התביעה המוסרית כלפיו, מעצם היות הפיל נובע רצון לעולם טוב יותר.

 

 

Loading