המלך המסומם והנסיכה הקסומה
(ספויילרים לטרילוגיית "החוזים למרחק".[1] לא צריך להכיר אותה בשביל הפוסט)
א. למלך של שש הדוכסיות יש הרגל מגונה: במקום למשול הוא מעשן סמים. מיום ליום הוא מתנתק ושוקע בהזיות. כל זה קורה כשהממלכה שלו מתדרדרת מדחי לדחי. אין לנו ספק - המלך הזה הוא אדם נורא.
מאוחר מדי אנחנו מגלים את האמת: בעזרת קסמים, מישהו תוקף את שפיותו של המלך. אין למלך יכולת להתגונן, אז הוא מעשן כל היום סמים נרקוטיים. הוא אמנם לא מנצח כך את התוקף, אבל שומר על פינה שפויה בראשו.
כשאנחנו מגלים את זה פתאום אנחנו שופטים את המלך אחרת. אם קודם חשבנו שהוא מנוול שזונח את האחריות שלו, עכשיו אנחנו מעריכים אותו על המעט שהצליח להשיג. המעשה שלו לא השתנה, מה שהשתנתה היא הדילמה שלו: האם הוא בחר סמים על פני שפיות או על פני טירוף.
ב.הבנה מהסוג הזה מאפשרת לנו נקודת מבט אחרת. לדוגמה, "הנסיכה הקסומה": בספר יש סיפור פנימי, רומנטי לעילא. סיפור המסגרת של הספר מגחיך את הסיפור הפנימי. בסיפור הפנימי יש גיבור מושלם: חזק, חכם, אמיץ ואוהב. בסיפור החיצוני? ילד שמגלה שמגלה בבגרותו שהסיפור איננו מה שאמרו לו שהוא. אין אהבת אמת, הטובים לא מנצחים וכו'.
כאן הגענו שוב אל המלך המסומם: על פניו, הספר מלגלג על הרומנטיקה. אבל ייתכן שבעומק הוא עושה את זה כי רק ככה הוא יכול לספר סיפור רומנטי. הוא רוצה רומנטיקה. אלא שהוא ציני מכדי להיות רומנטי, זה ילדותי. אז הוא עוטף את הרומנטיקה בהרבה ציניות, אבל בעצם כל זה הוא רק כדי שיוכל לטעום מחדש, ולו מעט, את הרומנטיקה האבודה.
ג. כך גם לגבי כל מיני הסברים של דתיי קסקטים ירושלמיים[2] על למה הם מאמינים ומקיימים מצוות. הסברים כמו "ההקשר, ההיות בתוך, המחוייבות", "זה הבית שלי גם אם אני לא באמת מאמין בו", "המעשה חשוב יותר מחוסר האמונה שלי בתורה ", "שיהיה משהו להיות בתוכו ולא רק להמציא את עצמנו כל היום." וכו׳ וכו׳. באוזני הדוס הסביר, התירוצים האלו לא נשמעים יציבים. אלה - אומר הדוס לעצמו - יהיו דתל"שים תוך שנתיים.
אבל הם לא הופכים לדתל"שים. אמנם לא מקפידים על דברים יסודיים וחשובים, אבל על דברים אחרים הם דווקא כן. ואז הדוס מבין: זה המלך המסומם. הברירה שלהם היא לא בין סיבות רעועות לאמונה חזקה, אלא ביניהן לחוסר אמונה. והם בחרו בתירוצים על פני חוסר אמונה. לאהבה יש אינספור תירוצים, גם כשהם חלשים וטיפשיים הם מעידים על חוזק האהבה[3].
ד. כאן הגענו ל"קיצור תולדות האנושות". בפרק הראשון מתאמץ הררי להסביר את המונח אותו הוא מכנה "סיפור". הדוגמה שהוא משתמש בה היא חברת פורד. למה הוא משתמש בפורד? כי הוא רוצה לומר לנו ש"סיפורים" לא בהכרח קשורים לדתות. שגם חילוני מטריאליסט משתמש בסיפורים.
רבים מבינים את הררי כמי שבא לזלזל בסיפורים, לומר שהם רק סיפורים ולא יותר. יש צד שזה נכון. אבל ניסוח הפרק הראשון מלמד אותנו מול מה הררי מתמודד. הוא לא בא למאמין ואומר לו: "הסיפורים שלך? פחחח. דמיונות". הוא בא לבן התרבות המדעית ואומר לו: זה בסדר לספר סיפורים. בין כה וכה אתה משתמש בסיפורים. סיפורים הם היתרון שלך כהומו סאפנייס.
לטעמי את הנקודה הזו פספסו כמה מבקרים של הררי (לדוגמה תומר פרסיקו). הם הסתכלו עליו מנקודת מבט שמעריכה סיפורים וחשבו שהוא מזלזל בסיפורים. אבל אצלו התנועה היא הפוכה: מזלזול מוחלט בסיפורים הוא מתקדם לאיזו לגיטימציה שלהם.
אפילו אם זה לא מה שהררי רוצה לומר, נדמה לי שלא מעט מהקוראים שהתלהבו חשו ככה: הנה מקום בו ניתנה הלגיטימציה לי, כאדם רציונלי ומודרני, להאמין בסיפורים. אז אולי אלו לא סיפורים עמוקים במיוחד, אבל לפחות התקדמנו צעד: שוב מותר לנו להאמין.
______________________
[1] אין לראות באזכור הסדרה הזו המלצה לקרוא אותה. רחוק מכך.
[2] פעם ציפי הלכה לאירוע של "משיב הרוח" וסיפרה שהיא הרגישה שם חריגה, כי היתה היחידה - מהנשים ומהגברים - שלא לבשה קסקט ותואמיו.
[3] לא שאני אומר שכדאי לאמץ את התירוצים האלו: המלך המסומם הוא לימוד זכות, לא הסכמה. עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה. אבל אפשר לבקר אותם על השקפת עולמם (ויש בהחלט על מה), ואפשר לראות שהם בחרו באפשרות הטובה יותר מבין אלו שעמדו מולם.
Loading
