בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים.
מהמדרש הזה נשמע שיסודו של העולם הוא הדין, ורחמים הם נספח. ראשית לכל הנכון, ורק אחר כך הטוב.
אבל המדרש לא מתחיל בדין, הוא מתחיל ברצון של הקב"ה לברוא עולם. בריאת העולם היא לא דין וגם לא רחמים. היא חסד.
רחמים היא תגובה למצבו של אחר: קשה לו אז אני מרחם עליו. חסד הוא לא תגובה למשהו אלא רצון שיהיה טוב בעולם, או במקרה שלנו: שיהיה עולם. לשדו של העולם, החומר הבסיסי ביותר שלו הוא עצם הקיום, והוא טוב וחסד.
הדין הוא החוקים - החומריים, הרוחניים, המוסריים, האסתטיים. הוא הצורה של העולם. הוא אומר איך העולם מתנהל - וגם דורש ממנו לעמוד בסטנדרטים. הרחמים "באים לקראת" העולם ומתחשבים בקשייו באשר הוא שם. אבל העולם עצמו? הוא החסד, עצם שפע הטוב.
(הרהורים על סדר הלימוד, תפארת ישראל פרק ו)