בשולי דברי יהודה: הוויכוח יוצא מהנחת יסוד שישיבה היא מוסד בסגנון מוגדר מאד. מוסד שבו חבר'ה קופצניים ומתלהבים, בדרך כלל נערים בין שמונה עשרה לעשרים וחמש, בדרך כלל רווקים או נשואים טריים. מוסד המלא באנרגיות קצת רגשניות, קצת מאולצות ודי מנותקות - אנרגיות שאפשר לתחזק אותן רק בתחלופה מתמדת והזרמת דם חדש של צעירים נוספים.
ולכן, בהגדרה, מוסד כזה איננו טבעי. הוא רק תחנת מעבר, מעין נקודת ציון כלשהי בחיים שלך. כמו דייט ראשון או כמו התקופה בה למדת נהיגה. כולם עושים את זה, כולם עברו הלאה. כלומר, חוץ מאלה שעובדים בזה, כמובן - פלח צר ומאד מסויים
הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא חווה ישיבה ככה. ישיבה היא קודם כל מקום בו לומדים תורה, כעיסוק מרכזי ולא רק כנספח ל. ישיבה היא מקום בו לוקחים את עבודת השם ברצינות, כביכול מתמחים בה, ולא רק את חיי הפרנסה והמשפחה.
אתה לא חייב להיות בהכרח צעיר בשביל לחיות חיים כאלו. אתה לא חייב לא לעבוד כדי לחיות ככה. בקצרה, אתה לא חייב להיות מנותק מ"החיים". נכון, אתה צריך לבחור בזה ולשלם את המחיר, אבל איזה אורח חיים איננו כזה?
אני לא אומר שכולם צריכים להיות בישיבה. אני מעריך מאד (מאד) אנשי עמל שלומדים דף יומי. לא זו הנקודה, אלא שאפשר ללמוד תורה כעיסוק מרכזי בלי להיות נער נאיבי, או ר"מ במשרה מלאה. ההבנה שאין זיהוי מלא בין 'ישיבה' לבין שתי הדמויות האלו, קצת מייתרת (בעיני) את הוויכוח מה עדיף - ישיבה או חיים.
~~~
שתי הערות שוליים:
א. אני חושש שבפועל יהודה צודק, כלומר שהחוויה הנפוצה של תלמיד בישיבה היא כפי שהוא מתאר. אני פשוט סבור שזו לא גזרת גורל
ב. אפשר ללמוד תורה בצורה משמעותית גם בלי לעסוק בזה המשרה מלאה. עדיין מאד מאד לא קל להיות תלמיד חכם ככה. אני מכיר יחידי סגולה כאלו, אבל הם, ובכן, יחידים.
ולכן, בהגדרה, מוסד כזה איננו טבעי. הוא רק תחנת מעבר, מעין נקודת ציון כלשהי בחיים שלך. כמו דייט ראשון או כמו התקופה בה למדת נהיגה. כולם עושים את זה, כולם עברו הלאה. כלומר, חוץ מאלה שעובדים בזה, כמובן - פלח צר ומאד מסויים
הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא חווה ישיבה ככה. ישיבה היא קודם כל מקום בו לומדים תורה, כעיסוק מרכזי ולא רק כנספח ל. ישיבה היא מקום בו לוקחים את עבודת השם ברצינות, כביכול מתמחים בה, ולא רק את חיי הפרנסה והמשפחה.
אתה לא חייב להיות בהכרח צעיר בשביל לחיות חיים כאלו. אתה לא חייב לא לעבוד כדי לחיות ככה. בקצרה, אתה לא חייב להיות מנותק מ"החיים". נכון, אתה צריך לבחור בזה ולשלם את המחיר, אבל איזה אורח חיים איננו כזה?
אני לא אומר שכולם צריכים להיות בישיבה. אני מעריך מאד (מאד) אנשי עמל שלומדים דף יומי. לא זו הנקודה, אלא שאפשר ללמוד תורה כעיסוק מרכזי בלי להיות נער נאיבי, או ר"מ במשרה מלאה. ההבנה שאין זיהוי מלא בין 'ישיבה' לבין שתי הדמויות האלו, קצת מייתרת (בעיני) את הוויכוח מה עדיף - ישיבה או חיים.
~~~
שתי הערות שוליים:
א. אני חושש שבפועל יהודה צודק, כלומר שהחוויה הנפוצה של תלמיד בישיבה היא כפי שהוא מתאר. אני פשוט סבור שזו לא גזרת גורל
ב. אפשר ללמוד תורה בצורה משמעותית גם בלי לעסוק בזה המשרה מלאה. עדיין מאד מאד לא קל להיות תלמיד חכם ככה. אני מכיר יחידי סגולה כאלו, אבל הם, ובכן, יחידים.