ברחוב שמוביל לחמותי מתנוססים שלטי פרסום לסוכני נדל"ן מנוסים שיעזרו לך למצוא נכס באיזור. זה תמיד אותו פורמט: שלטים ועליהם אנשים הדורים ומסודרים, מחייכים בעוז ומקרינים בטחון.
ופעם בחודש, בערך, מתחלפים הפרצופים באחרים, מחייכים בעוז ומקרינים בטחון.
והרי יכולתי, כל כך יכולתי, לכתוב על זה סיפור קצר. על התקוות שלפני, על החליפה שהשאילו מהשכן מהקומה העליונה כשהלכו להצטלם, על טלפונים ועוד טלפונים ומפחי נפש על מפחי נפש. על הרגשת האפור ואי האונים, ועל הדטרמניזם של החולשה. ואיך הם נוטשים באכזבה וחוזרים מובטלים ועם חור עמוק יותר בכיס אל הדירה בכניסה שתים כשהם לא ממש יודעים מה יקרה מחר או עוד שנתיים.
כשאני מריץ את התסריט הלוך ושוב בראש, אני יודע שאוכל לכתוב אותו הכי אותנטי, שעליו אקבל מחמאות - ועם זאת הוא כל כך משעמם אותי. שלא לומר דוחה.
וזו, בתמצית, הסיבה בגינה נטשתי את הכתיבה.
ופעם בחודש, בערך, מתחלפים הפרצופים באחרים, מחייכים בעוז ומקרינים בטחון.
והרי יכולתי, כל כך יכולתי, לכתוב על זה סיפור קצר. על התקוות שלפני, על החליפה שהשאילו מהשכן מהקומה העליונה כשהלכו להצטלם, על טלפונים ועוד טלפונים ומפחי נפש על מפחי נפש. על הרגשת האפור ואי האונים, ועל הדטרמניזם של החולשה. ואיך הם נוטשים באכזבה וחוזרים מובטלים ועם חור עמוק יותר בכיס אל הדירה בכניסה שתים כשהם לא ממש יודעים מה יקרה מחר או עוד שנתיים.
כשאני מריץ את התסריט הלוך ושוב בראש, אני יודע שאוכל לכתוב אותו הכי אותנטי, שעליו אקבל מחמאות - ועם זאת הוא כל כך משעמם אותי. שלא לומר דוחה.
וזו, בתמצית, הסיבה בגינה נטשתי את הכתיבה.
