בפוסט הקודם ניסיתי להבין לעומק את היחס של הימין בישראל לפיגועים בפריז וגם להבין את החיבה שלו לנבואות הזעם לפיהן אירופה תטבע בגאות מוסלמית.
ובבסיס יש כמה תחושות בטן שראויות להתייחסות.
הראשונה, עליה אין מה להרחיב, היא התחושה של "מגיע לכם", אדמת אירופה עוד אדומה מדם השואה.
השניה היא תחושה דקה יותר: רצון שהדברים כבר יתבררו, יוכרעו. שיהיה ברור מי נגד מי. שתהיה מכה חותכת, סופית, שתסדר כבר הכל.
קראתי פעם מישהו שדיבר על בעיית היישוב מחדש של האורקים ב"שר הטבעות". אחרי שהטובים ניצחו את הרעים אצל טולקין, מה עושים עם האורקים שלא נהרגו? איפה הם גרים, איך מונעים מהם להלחם מלחמה נוספת?
התשובה היא כלום, נאדה, גורנישט. אין אצל טולקין בעיה כזו.
וזו, כמובן, אשליה. כי תמיד יישארו שבויים, תמיד יישארו אזרחים. לכל מלחמה יש בוקר שאחרי ובעיות שצריך לפתור.
אז הימין מפנטז על עימות כלל עולמי, אפוקליפטי, שבו איכשהו הבעיות האלו תיפתרנה. הטובים יתפכחו מהאשליות והרעים, כחלק משטף המלחמה, יגורשו או ימותו. כולם. זה פתרון כל כך קיצוני עד שרק תסריט אפוקליפטי הופך אותו לריאלי.
ועל זה אומר אני: לא. המציאות המסובכת כאן כדי להישאר ולהפתר -באמת! - בדרך סבלנית ואיטית, בפתרון שקול ולא באפוקליפסה.
המחשבה השלישית, הסמויה ביותר, מקוה להרס לא כדי לפשט את המצב אלא כי ההרס עצמו מסעיר אותה. לא הפתרונות שבאפוקליפסה מפתים אותה אלא האפוקליפסה עצמה כביכול. אמנם לא ממש האפוקליפסה אלא העוצמה שבה וההרגשה שהיא משנה את העולם ויוצרת עולם חדש.
וזה נכון, במובן ידוע, שעת הזמיר הוא זמן גאולה. שלפעמים ההרס מביא פנים חדשות. אבל לומר זאת בלי להישחת יכול רק מי שכואב כל נים של צער שיש בעולם, רק הקב"ה פועל בנתיב הזה, ואף הוא בצער, בהסתייגות, לא בהתלהבות חצי כבושה, שהיא סימן טומאה.
ובבסיס יש כמה תחושות בטן שראויות להתייחסות.
הראשונה, עליה אין מה להרחיב, היא התחושה של "מגיע לכם", אדמת אירופה עוד אדומה מדם השואה.
השניה היא תחושה דקה יותר: רצון שהדברים כבר יתבררו, יוכרעו. שיהיה ברור מי נגד מי. שתהיה מכה חותכת, סופית, שתסדר כבר הכל.
קראתי פעם מישהו שדיבר על בעיית היישוב מחדש של האורקים ב"שר הטבעות". אחרי שהטובים ניצחו את הרעים אצל טולקין, מה עושים עם האורקים שלא נהרגו? איפה הם גרים, איך מונעים מהם להלחם מלחמה נוספת?
התשובה היא כלום, נאדה, גורנישט. אין אצל טולקין בעיה כזו.
וזו, כמובן, אשליה. כי תמיד יישארו שבויים, תמיד יישארו אזרחים. לכל מלחמה יש בוקר שאחרי ובעיות שצריך לפתור.
אז הימין מפנטז על עימות כלל עולמי, אפוקליפטי, שבו איכשהו הבעיות האלו תיפתרנה. הטובים יתפכחו מהאשליות והרעים, כחלק משטף המלחמה, יגורשו או ימותו. כולם. זה פתרון כל כך קיצוני עד שרק תסריט אפוקליפטי הופך אותו לריאלי.
ועל זה אומר אני: לא. המציאות המסובכת כאן כדי להישאר ולהפתר -באמת! - בדרך סבלנית ואיטית, בפתרון שקול ולא באפוקליפסה.
המחשבה השלישית, הסמויה ביותר, מקוה להרס לא כדי לפשט את המצב אלא כי ההרס עצמו מסעיר אותה. לא הפתרונות שבאפוקליפסה מפתים אותה אלא האפוקליפסה עצמה כביכול. אמנם לא ממש האפוקליפסה אלא העוצמה שבה וההרגשה שהיא משנה את העולם ויוצרת עולם חדש.
וזה נכון, במובן ידוע, שעת הזמיר הוא זמן גאולה. שלפעמים ההרס מביא פנים חדשות. אבל לומר זאת בלי להישחת יכול רק מי שכואב כל נים של צער שיש בעולם, רק הקב"ה פועל בנתיב הזה, ואף הוא בצער, בהסתייגות, לא בהתלהבות חצי כבושה, שהיא סימן טומאה.
