אפשר לחלק את הרגש לשתי משפחות: המאז'ורית והמינורית, או הפסגתית והנינוחה.
הפסגתית היא הבולטת יותר וזו שקפצת למרכז התודעה כשמדברים על רגש: שמחה, עצב, כאב. אלו רגשות שנחווים כחריגה מחיי היום יום: אוורסט של חתונה, שקע מרינה של לוויה. רגשות כאלו עוצמתיים מאד ובהתאם גם באים לפרק זמן קצוב ואז דוהים (אם כי מותירים רושם).
הנינוחה היא משפחה צנועה יותר. אלו הם רגשות של יום יום. לא פסגות על הגרף אלא גבעות נמוכות, כמעט מישור. גלים עצורים, לא סערה. שלווה שייכת למשפחה הנינוחים. או סיפוק. מהצד האפל - עצבנות ואכזבה.
במקום אחר אפשר לדון על מקומה של כל משפחה. כאן, הדיכוטומיה הזו באה רק לעזור לנו לאבחן עונג מנעם. שני הרגשות הללו בעלי גוון דומה, ומה שמבדיל ביניהם הוא האופי. עונג הוא רגש מאז'ורי. הוא חוויה פסגתית. הוא ממלא את חלל אולם הקונצרטים בסולו הכינורות הרם והצוהל. נועם הוא רגש מנורי. הוא מוזיקת הרקע הפסטורלית של קיום שלם עם עצמו, שמח בעצם קיומו.
