א. בואו נניח שקיבלתם מכונת זמן שיכולה לשגר אתכם אל מי שהייתם פעם. יש לכם הזדמנות ולהדריך את עצמכם לגבי החיים. מה הייתם אומרים?
כשהייתי בן עשרים ואחת הייתי בטוח שאני יודע מה לומר לעצמי בן החמש עשרה (אל תלך להיות מדריך: זה בזבוז זמן עבורך ועבור החניכים. שב תגמור את הש"ס במקום). כשהייתי בן עשרים ושבע חשבתי שאני יודע מה לומר לעצמי בן העשרים ואחד (אתה גומר את עצמך לשווא, מוטב תמצא נתיב חדש בלימוד תורה).
כיום אני כבר לא יודע מה לומר.
ב. אני לא יודע, לא משום שאין לי מה לומר: יש לי שלל עצות לא רעות (בעיני). גם לא מחוסר בטחון: אני בטוח בעצמי לא פחות מגיל עשרים או עשרים וחמש. שכן גם אם בדברים רבים טעיתי, עדיין הליבה נעשתה רק בהירה יותר.
אני לא יודע מה לומר משום שאין דבר שאוכל לומר שגם *יצליח לשנות* את עצמי בן החמש עשרה או העשרים וכן הלאה: גם אם אשפוך עליהם את מחשבותיי היום, זה לא יועיל. כי רבות מהתובנות שהייתי שמח להעניק לעצמי, יהיו מובנות נכון רק מתוך השנים שעברו. הן פרי הניסיון לא רק במובן שהניסיון הקנה לי אותן, אלא גם במובן שבלעדיו הן חסרות פשר, אין להן משקל וצבע.
ג. כשאתה חוזר אל העבר קל לתת טיפ כמו "אל תעלה למגדלי התאומים ב9.11" או "קנה מניות של גוגל ביום ההנפקה". מי שישמע את הטיפ לא צריך להבין אותו, רק לציית לו.
אבל מה תעשה עם עצות כמו "תן כבוד לתחושות הפנימיות שלך" (מהן תחושות פנימיות? מתי להקשיב ומתי לא?), "לימוד תורה יכול גם לגמור אותך, למד יותר אמונה" (למה שאני אעשה את זה, זה לא האידאל שלי. מה, אתה מזלזל בי?) או "העיקר הוא העומק, לא המבנים" (שכוייח, איך עוזרת לי סיסמה כזו?)
דברים רבים, *ודווקא החשובים יותר*, אפשר ללמוד רק ברגליים. לא רק שהזמן הוא מורה טוב - לפעמים הוא המורה היחיד שיודע ללמד את החומר. אז אני אחזור לעצמי בן החמש עשרה - מה כבר אוכל לומר לו שהוא גם יבין? יש פער גדול מדי. התנסות וזמן חרצו תהום בינינו. ההתנסות והזמן האלו הם מה שאני מנסה לחסוך לו בעצה, אלא שבלעדיהם אין לאני-הצעיר יכולת להבין את עצתו של האני-הבוגר.
ג. הדיון, כמובן, איננו דיון תאורטי על מכונות זמן. כמה פעמים ישבתי עם אנשים שהזכירו לי את עצמי כשהייתי צעיר, שהיו בתוך מסלול חיים מוכר לי מהעבר שלי. העצות שלי נפלו על אוזניים ערלות. לא רק משום שהם שונים ממני וכל דמיון בין חיי לחייהם הוא מוגבל. לא רק זה, אלא גם העובדה ש, שוב, אפילו אני עצמי כשהייתי צעיר יותר לא הייתי מבין, אז למה שהם יבינו.
ד. ההשלכות לא מגבילות את עצמן רק לחינוך או מכונות זמן, אלא גם לחזרה בתשובה. כי כשמביטים כך על העולם אפשר לטעון שלא מעט מהטעויות שלי בעבר היו פרי זמנן. אפשר לתאר בפירוט די משכנע איך אותו מעשה שגוי או אפילו רע היה פרי תקופתו, פרי הביוגרפיה שלי עד לאותה נקודת זמן. במובן ידוע החיים הם קבועים. לכל מעשה משמעותי שעשיתי יש סיבה טובה. לא ברור איך הייתי יכול לבחור אחרת. איך אפשר לחזור בתשובה על טעות שלא היו לי כלים למנוע?
ומנגד - לא ברור מה בכלל המשמעות של חזרה בתשובה כזו. אני חוזר בתשובה מתוך התובנות שלי כיום. אך האם היו לי אותן תובנות לו לא עשיתי מה שעשיתי? לדוגמה: היותי מדריך - טעות ללא ספק - יש לה חלק ממה שבנה אותי להיות מה שאני כיום.
ה. אבל דווקא מתוך ההבנה שהניסיון והזמן מקנים הבנה שאי אפשר לקנות בדרך אחרת, אפשר לתאר רובד חדש בתשובה. מי שהייתי איננו דמות נפרדת ממני שאני משתגר אליה במכונת זמן. העבר שלי רוחש בתוכי. המדריך בן החמש עשרה והביני"ש בן העשרים הן דמויות שאני נושא בתוכי. העבר איננו שם אלא כאן.
חזרה בתשובה עמוקה היא לפגוש את העבר בתוכי, לעקור אותו מן הטעות והרע, ולשתול אותו בטוב. העבר ההיסטורי חלף ואין לי השפעה עליו. אבל עיקר העבר הוא מה שבתוכי, ובנוגע אליו הדבר נמצא בידי. אני יכול לקום היום, מכוח תובנות העבר, ולעשות באישיות שלי שינוי, לתת לה פנים חדשות.
הרקליטס אמר "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים", כי בפעם השניה הנהר אינו אותו נהר והאדם איננו אותו אדם. אבל בתוך הנהר זורמים כל פלגי העבר, ובתוך כל אדם זורמים כל פלגי חייו. תשובה פירושה שאני יכול לפנות לתוכי, למצוא בי את כל חיי - ולתת להם משמעות חדשה.
כשהייתי בן עשרים ואחת הייתי בטוח שאני יודע מה לומר לעצמי בן החמש עשרה (אל תלך להיות מדריך: זה בזבוז זמן עבורך ועבור החניכים. שב תגמור את הש"ס במקום). כשהייתי בן עשרים ושבע חשבתי שאני יודע מה לומר לעצמי בן העשרים ואחד (אתה גומר את עצמך לשווא, מוטב תמצא נתיב חדש בלימוד תורה).
כיום אני כבר לא יודע מה לומר.
ב. אני לא יודע, לא משום שאין לי מה לומר: יש לי שלל עצות לא רעות (בעיני). גם לא מחוסר בטחון: אני בטוח בעצמי לא פחות מגיל עשרים או עשרים וחמש. שכן גם אם בדברים רבים טעיתי, עדיין הליבה נעשתה רק בהירה יותר.
אני לא יודע מה לומר משום שאין דבר שאוכל לומר שגם *יצליח לשנות* את עצמי בן החמש עשרה או העשרים וכן הלאה: גם אם אשפוך עליהם את מחשבותיי היום, זה לא יועיל. כי רבות מהתובנות שהייתי שמח להעניק לעצמי, יהיו מובנות נכון רק מתוך השנים שעברו. הן פרי הניסיון לא רק במובן שהניסיון הקנה לי אותן, אלא גם במובן שבלעדיו הן חסרות פשר, אין להן משקל וצבע.
ג. כשאתה חוזר אל העבר קל לתת טיפ כמו "אל תעלה למגדלי התאומים ב9.11" או "קנה מניות של גוגל ביום ההנפקה". מי שישמע את הטיפ לא צריך להבין אותו, רק לציית לו.
אבל מה תעשה עם עצות כמו "תן כבוד לתחושות הפנימיות שלך" (מהן תחושות פנימיות? מתי להקשיב ומתי לא?), "לימוד תורה יכול גם לגמור אותך, למד יותר אמונה" (למה שאני אעשה את זה, זה לא האידאל שלי. מה, אתה מזלזל בי?) או "העיקר הוא העומק, לא המבנים" (שכוייח, איך עוזרת לי סיסמה כזו?)
דברים רבים, *ודווקא החשובים יותר*, אפשר ללמוד רק ברגליים. לא רק שהזמן הוא מורה טוב - לפעמים הוא המורה היחיד שיודע ללמד את החומר. אז אני אחזור לעצמי בן החמש עשרה - מה כבר אוכל לומר לו שהוא גם יבין? יש פער גדול מדי. התנסות וזמן חרצו תהום בינינו. ההתנסות והזמן האלו הם מה שאני מנסה לחסוך לו בעצה, אלא שבלעדיהם אין לאני-הצעיר יכולת להבין את עצתו של האני-הבוגר.
ג. הדיון, כמובן, איננו דיון תאורטי על מכונות זמן. כמה פעמים ישבתי עם אנשים שהזכירו לי את עצמי כשהייתי צעיר, שהיו בתוך מסלול חיים מוכר לי מהעבר שלי. העצות שלי נפלו על אוזניים ערלות. לא רק משום שהם שונים ממני וכל דמיון בין חיי לחייהם הוא מוגבל. לא רק זה, אלא גם העובדה ש, שוב, אפילו אני עצמי כשהייתי צעיר יותר לא הייתי מבין, אז למה שהם יבינו.
ד. ההשלכות לא מגבילות את עצמן רק לחינוך או מכונות זמן, אלא גם לחזרה בתשובה. כי כשמביטים כך על העולם אפשר לטעון שלא מעט מהטעויות שלי בעבר היו פרי זמנן. אפשר לתאר בפירוט די משכנע איך אותו מעשה שגוי או אפילו רע היה פרי תקופתו, פרי הביוגרפיה שלי עד לאותה נקודת זמן. במובן ידוע החיים הם קבועים. לכל מעשה משמעותי שעשיתי יש סיבה טובה. לא ברור איך הייתי יכול לבחור אחרת. איך אפשר לחזור בתשובה על טעות שלא היו לי כלים למנוע?
ומנגד - לא ברור מה בכלל המשמעות של חזרה בתשובה כזו. אני חוזר בתשובה מתוך התובנות שלי כיום. אך האם היו לי אותן תובנות לו לא עשיתי מה שעשיתי? לדוגמה: היותי מדריך - טעות ללא ספק - יש לה חלק ממה שבנה אותי להיות מה שאני כיום.
ה. אבל דווקא מתוך ההבנה שהניסיון והזמן מקנים הבנה שאי אפשר לקנות בדרך אחרת, אפשר לתאר רובד חדש בתשובה. מי שהייתי איננו דמות נפרדת ממני שאני משתגר אליה במכונת זמן. העבר שלי רוחש בתוכי. המדריך בן החמש עשרה והביני"ש בן העשרים הן דמויות שאני נושא בתוכי. העבר איננו שם אלא כאן.
חזרה בתשובה עמוקה היא לפגוש את העבר בתוכי, לעקור אותו מן הטעות והרע, ולשתול אותו בטוב. העבר ההיסטורי חלף ואין לי השפעה עליו. אבל עיקר העבר הוא מה שבתוכי, ובנוגע אליו הדבר נמצא בידי. אני יכול לקום היום, מכוח תובנות העבר, ולעשות באישיות שלי שינוי, לתת לה פנים חדשות.
הרקליטס אמר "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים", כי בפעם השניה הנהר אינו אותו נהר והאדם איננו אותו אדם. אבל בתוך הנהר זורמים כל פלגי העבר, ובתוך כל אדם זורמים כל פלגי חייו. תשובה פירושה שאני יכול לפנות לתוכי, למצוא בי את כל חיי - ולתת להם משמעות חדשה.
