(הרהור קצר על עריכת סוגייה בגמרא)
המשנה בשבת אומרת:
כל שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן
הדוגמה שמביאה הגמרא למה שבא בחמין בערב שבת היא תרנגולתא דרבי אבא - תרנגולת שבושלה עד שנימוחה לגמרי, והיא מעין מרק עוף לרפואה. באופן צדדי, תרנגולת זו משתתפת במתח בין בין בני בבל לבני מערבא. בכשרבי יוחנן מזלזל בכותח הבבלי ורואה בו דבר מאוס, מתקיף רב יוסף בחזרה - מה, תרנגולתא דרבי אבא יותר טובה?
בהסתעפות צדדית אחרת בהמשך, הסוגייה מתייחסת לקולייס האיספנין, ומספרת שהוא נמצא רק בבבל ולא בארץ ישראל. וליתר דיוק - מקורו בארץ ישראל, וכשגלו כל חיות ארץ ישראל לבבבל הוא גלה איתם, אבל לא היה יכול לחזור חזרה כשחזרו לאחר חמישים ושתיים שנה. אם כן, בהסתעפות צדדית ושונה של הגמרא על אותה המשנה, היא חוזרת למתח בין בבל לארץ ישראל.
בכך משרטטת הגמרא חלוקה במשנה: דין שרייה בחמין המותרת משוייך לארץ ישראל דרך תרנגולתא דרבי אבא ודין הדחה בחמין משוייך לקולייס האיספנין הבבלי. (כשעם זאת מקורו בארץ ישראל)
אותו המתח נמצא גם בסיפור המסגרת של קולייס האיספנין: רבי יוחנן - אותו אמורא שזלזל בכותח הבבלי - מנמנם ואילו רבי חייא בר אסי שואל את רב אסי סדרת שאלות על בבל (אגב, שניהם בבליים שעלו לארץ). התשובות שרבי אסי נותן הן ברובן זלזול בבבל. לדוגמה: "למה חגים בבבל שמחים - כי הם עניים". רבי יוחנן קם מנמנומו וגוער בהן שאלו אינן תשובות נכונות. התשובות שהוא נותן, נוטות יותר לשבח - גם אם אמביוולנטי - לבבל, והכרה שלאחר החורבן יש בה ייתרון על פני ארץ ישראל - ממש כמו קולייס האיספנין, שמקורו בארץ ישראל, אבל כיום הוא בבבל.
את הדרוש הזה אולי אפשר להרחיב למשמעות של של בישול דבר מבושל מול קלי בישול כפריזמה להביט דרכה על גלות וגאולה, אבל כרגע רק באתי להצביע על תופעה בה הסתעפויות משניות ושונות בסוגיה נקלעות לאותו הנושא, כביכול במקרה.
