תורה ותפילה הן שתי תנועות הפוכות באופיין.
א. תורה (או מצוות, או עבודת המידות) שמה את האחריות על כתפי. אם אני לא מספיק טוב אני צריך לעבוד ולהשתנות. ככל שהשינוי יותר עמוק, החיים יהיו הן נכונים והן טובים יותר. בין אם נסביר שהקב"ה משגיח יותר על אדם צדיק (חסידיו ישמור). ובין אם נסביר שאדם מתוקן יכול להתמודד עם צרות יותר בקלות - חיים מתוקנים יותר כרוכים בחיים טובים יותר. אדם מקבל מה שמגיע לו.
ב. יש סיבות למה שהאדם לא יקבל יותר ממה שמגיע לו. רוב טובה שאדם לא מוכן אליה יכול לגרום לו להשתגע, להישחת מוסרית ואפילו למות. לא כולם יוצאים מזה בשלום. יש צורך אמיתי שתשתנה לפני שתזכה ביותר. די לראות איך מהרגע בו קיבלה האנושות חופש היא מזיקה לעצמה - וזה בשלב שכבר היתה מוכנה אל החופש (כנראה).
ג. עדיין, תפילה באה ומבקשת: תן לי אף על פי שלא מגיע לי. שאני לא מסוגל לשאת את הטוב הזה. אתה יותר גדול גם מהחשבון הזה. אולי יש מחירים לטוב שגדול עלי, אבל אני לא מחשבן אותם. בכלל, תפילה היא תנועה שחישבון זר לה מאד. היא תנועה של ילדותיות והתרפקות כלפי הקב"ה.
ד. כשילד שוטף כלים אנחנו משבחים אותו ומחמיאים לו, למרות שהפער בין שטיפת כלים לבין אינספור המעשים שנצרכים כדי לקיים משק בית הוא עצום. ההורה היה יכול לשטוף את הכלים בלי למצמץ. הסיבה שהמעשה של הילד חשוב הוא כי אנחנו מקבלים את גבולות הגזרה שלו ומעריכים את מעשיו על פיהם.
כולנו הילד הזה ששוטף כלים. המעשים שלנו משמעותיים רק תחת "כללי משחק" עליהם הקב"ה החליט מראש. לכן, בעיני, הכי טבעי לנטוש אל המשחק ולהשליך את מעשינו אליו. תפילה היא התנועה המתבקשת והברורה מאליה.
ה. סוף סוף למה כן יש את הצד של התורה, של עמל והתקדמות האדם? לשאלה זו ניתנו תשובות רבות. לדוגמה רמח"ל מסביר שהקב"ה רצה להיטיב לאדם אבל בלי שהאדם יתבייש. רק אם האדם ירגיש ראוי לטוב הזה, ההטבה תהיה שלמה.
אבל ההסבר הזה והסברים דומים לא מצליחים לענות על השאלה, כל עוד יוותרו בשכל. תמיד אפשר לטעון: נכון שהסברת לי את המנגנון ש'מכריח' שהאדם יעמול. למה שהקב"ה יהיה משועבד למנגנון הזה?
ו. לכן תשובה שתצליח לענות על הכאב איננה עוד הסבר למה חשוב שהאדם יהיה ראוי אל הטוב. התשובה היא לא הסבר אלא מצב; כשהאדם יחוש שמחה בעמל, לא פחות מהרצון הטבעי להתרפקות.
מה שגורם לשמחה בעמל היא תחושת הערך העצמי. כשאדם עמל ובונה את עצמו בעצמו הוא חווה תחושה חדשה העשיה והענקת הערך העצמי שבה משמחות אותו. כל שאדם עמל יותר הוא לומד כמה מתוקה שנת העובד.
ז. והרי הדברים כפתור ופרח: תנועת ההתרפקות שמשליכה את עצמה אל ד' היא תנועה נתונה. אנחנו מוצאים את עצמנו בה. השמחה האמיתית בעמל - אנחנו נולדים בלעדיה וזוכים בה, ובכן, רק על ידי עמל.
