תורה שבכתב ותורה שבעל פה, סטטיות ודינמיות

ד' שבט התשפ"ב

נושאים באתר

א. תפיסה פשוטה תאמר שתורה שבכתב היא הקבוע ותורה שבעל פה היא הדינמית. הנה, תורה שבכתב מדברת על נזיקין של בור וחמור ולעולם לא על נזקי רכב. תורה שבעל פה היא זו המעדכנת: גוזרת דיני חשמל ודיני חברות בע"מ. 

ב. בלי לסתור את הטיעון הקודם, אפשר לראות מקרים הפוכים, בהם יש בתורה שבכתב דינמיות יותר מתורה שבעל פה.  

לדוגמה, הרמב"ם מסביר במורה נבוכים שאדם, חווה והנחש הם (בהתאמה) צורה, חומר והעדר שקודם לצורה. 

אני לא יודע, אבל מנחש, שמבחינת בני דורו של הרמב"ם ואולי גם אחר כך, ההסבר הזה היה (סוג של) פירוש. דהיינו הוא לקח פרשיה סתומה, חידתית, ונתן לה פשר ומשמעות. בעיניהם חומר וצורה היו מושגים בעלי עומק ומשמעות. האינטליגנטיים שבבני דורו של הרמב"ם ישבו והתפעלו מכך שפתאום מעשה בראשית מונהר ורלוונטי. 

ג. לא עברו יותר מכמה מאות שנים, ומבחינתנו הפירוש הזה למעשה בראשית הוא סתום. עבור מעטים מאיתנו החלוקה ה"ניאו אריסטוטלית" הזו (נניח) היא משהו מוסבר. וגם עבור אותם מעטים זה במאמץ. 

ד. לאן אנחנו כן חוזרים? אל אותו מעשה בראשית הסתום. לאדם וחווה, לא לחומר וצורה. אנחנו דולים ממנו משמעויות חדשות. לדוגמה הדרוש של הרב סולובייצ'יק באיש האמונה על האדם הראשון והשני. 

ה. ובכך דווקא תורה שבעל פה היא סטטית, במובן הזה שפירושים בני דורם מאבדים רלוונטיות מהר יחסית. ודווקא אל התורה שבכתב המקובעת, זו שתמיד יהיה כתוב בה שור וחמור, אנחנו חוזרים בעל פעם מחדש.  

ו. רגע, אבל לכאורה עדיין התורה שבעל פה היא הדינמית ותורה שבכתב היא סטטית. שהרי גם אם הפירוש הישן מתאבן, עדיין הפירוש החדש הוא תורה שבעל פה, בהגדרה.  זה נכון, אבל משהו כן השתנה. אם קודם תורה שבכתב היתה קבוע שעל גביו, כמין לבוש, מופיע הפירוש של תורה שבעל פה - בשלב הבא מבינים שתורה שבכתב היא *המקור* של תורה שבעל פה. לא רק כמושא הפירוש אלא ממש מקור החיות.  

 ז. באופן הזה התורה שבכתב דומה לעץ שענפיו כביכול יבשים, ומתוכם צומחים כל פעם עלים חדשים. אז הדינמיות שייכת לעלים ולא לעץ, אבל כל הלחות וחיות באים מהעץ עצמו, כל פעם מחדש. וכן להפך: החיות מתנדפת מהעלים מתישהו והם מתייבשים ונושרים, אבל העץ ממשיך לפרוח. 

Loading