הגמוניה, פריבילגיה וקבוצות לחץ
א. נניח שאני חקלאי ויום אחד מתברר לי שנמלים התחילו לגנוב תבואה מהאסם. לא הרבה. האם שווה לי להילחם בהן? (נשים בצד את ההשלכות מסדר גודל שני - שהקן יגדל ויהפוך לבעיה רצינית יותר).
ייתכן מאד שלא. ייתכן שאפילו אם אתאמץ, ואפילו אצליח - זה יצמצם את כמות הגרגרים שהן גונבות לאחוז מהתבואה במקום שני אחוז. עדיין, אם את אותו מאמץ הייתי מפנה לשדה, הייתי יכול להגדיל את היבול שלי בעוד עשרה אחוז. לא שווה לי להשקיע בגנבות הקטנות, עדיף להפנות את הכוחות להגדלת העוגה.
זה נכון גם אם הקן גונב מעשרות איכרים: מבחינת כל חקלאי לא שווה להשקיע במלחמה בקן הנמלים, למרות שבסך הכל הן גונבות לא מעט. אותו החשבון עדיין נכון גם אם יש עשרה קינים. ביחד הם כבר לוקחים ממני הרבה תבואה, אבל להילחם בכולם יהיה לי פחות מניב מאשר להשקיע בהגדלת היבול.
ב. קן הנמלים הוא קבוצת לחץ: קבוצה שלוקחת קצת מכל אחד. הקבוצה מרוויחה יפה מכל העסק. לעומתה, לכל פרט שלוקחים ממנו תבואה - לא שווה להשקיע במאבק. השקעה ברווחתו האישית תהיה הרבה יותר משמעותית מאשר להיאבק בקן.
לו היו כל האיכרים מתאגדים ומחליטים שכל איכר ייאבק בקן אחר, זה היה שווה עבור כולם. אבל ההתקשרות ותיאום המאבק גם הם לוקחים זמן ומאמץ וממילא ייתכן שעדיין לא יהיה שווה להם להתאגד.
זה מה שנקרא 'בורות רציונלית': אני מתעלם מהנושא כי רציונלי (כלומר משתלם) לא להתעסק בו.
ג. גם בנושאים של הגמוניה ופריבילגיה מתקיימת בורות רציונלית: לפרט הבודד יהיה יותר אפקטיבי לעמול למען רווחתו האישית, מאשר לנסות לפרוץ תקרות זכוכית עבור כולם. בהרבה מקרים גם התאגדות לא תהיה אפקטיבית. ההגמוניה דומה לקרקע זרועה במלח. הגרגרים פזורים בכל מקום ולנסות לנקות אותם הוא מאמץ כביר. הרבה יותר משתלם לפתח עמידות חלקית למלח ולצמוח יותר, מאשר ללקט אותם עם פינצטה.
טענה דומה טוענים מתנגדי התפיסה הפריבילגית: במקום להתלונן על פריבילגיה, קומו ותעבדו. תלמדו מקצוע שווה, תוכיחו את עצמכם במקום העבודה וכך תתקדמו.
רק שהטענה נכון כשמביטים על הפרט הבודד, לא בטוח שזה נכון גם לגבי חברה שלמה. אולי במבט רחב עדיף להיאבק בבעיה במקום להשקיע בהתקדמות אישית.
ד. כאן מגיע מקומו של האקטיביסט. הוא לא פועל בשיקולים של תשומות מול תפוקות. הוא מוכן להפסיד בחייו האישיים על מנת לפרוץ דרך לכלל. הוא דומה לחקלאי שמוותר על שדהו על מנת לבער את כל קיני הנמלים; הוא עצמו יפסיד מזה, אבל הכלל ירוויח.
זו הסיבה הפשוטה למה הרבה פעמים אקטיביסטים באים משכבות גבוהות יחסית: הם יותר שמים לב, לא שקועים בחיי היום יום. הם גם יכולים להרשות לעצמם להיות אלטרואיסטיים ולהיאבק את המאבק הכללי.
(כן, כן, כמובן, הרבה פעמים אקטיביזם מוחק את רווחת הפרט ובא ממניעים אגואיסטיים של וירטו סיגנלינג. אני יודע, בואו נתקדם).
הגמוניה רוחנית או מדוע אינני אקטיביסט
ה. למרות כל זאת, אני לא מתחבר לאקטיביזם נגד הגמוניה, מסיבה טריוויאלית אך לא כל כך מדוברת: מושא המאבק.
השיח שאני פוגש בנושא הגמוניה, מניח כמובן מאליו ששדה הקרב היא רווחה והפרס הנכסף הוא חלוקת העוגה בצורה יותר שוויונית. הן כלכלית והן אולי גם רווחה נפשית במובנה הרחב. לדוגמה חלוקה שוויונית יותר של כבוד (מקצועות בעלי יוקרה, פרסים וכדומה).
במובן מסויים, שני צדדי המאבק מסתובבים סביב השאלה הזו. במאבק בין חתירה לשוויון לבין חתירה לחירות, שני הצדדים מדברים בסוף על סוגים שונים של רווחה והדרך להגיע אליה.
נכון, בעלי החירות חורטים על דגלם את החופש לכל אדם. אבל זה מתמצה בסוף לחופש ברמה הכלכלית. האמונה שלכל אדם יש עולם פנימי שראוי להיות חופשי מתמצית אל האמונה שלכל אדם הזכות להחליט על הרכוש והגוף שלו.
אין לי משהו נגד רווחה כלכלית או נגד כבוד. אני פשוט מתנגד להנחה הסמויה שזה מה שחשוב. אם המשמעות של להיות פריבילג הוא יותר משכורת ואפילו יותר חופש לעשות מה בראש שלי - זה חשוב, אבל לא על זה אצא למאבק. לא שם נמצא האלטרואיזם שלי.
ו. איפה אני כן מתחבר לשיח על הגמוניה? בעולם המחשבתי. ההגמוניה החריפה ביותר היא במשטור (העצמי!) מה הגיוני לחשוב, מה לא הגיוני לחשוב ומה בכלל לא נמצא אפילו באופק האפשרויות. היא חריפה, לא משום שיש לה השלכות כלכליות גדולות. אולי כן ואולי לא. היא חריפה משום שהעולם המחשבתי הוא העולם היקר ביותר שלנו, בו אנחנו בונים את היותינו בני אדם.
כשמכתיבים לנו מה לחשוב, ההשלכה היא יותר מאשר גובה המשכורת או כמות הכבוד שנקבל מהסביבה. זה משליך על הכבוד הפנימי שלנו, הערך שבנינו בתוכנו כבני אדם. לדוגמה, ההגמוניה של השיח המטריאליסטי - בה האתאיסט הוא המובן מאליו והמאמין תמיד מוצא את עצמו מנסה להתגונן - היא בעיני מטרה ראויה לאקטיביזם. הגמוניה זו מכתיבה לנו איך אנחנו תופסים את עצמנו או את העולם. היא מגדירה את האופן היסודי בו אנחנו חושבים וממילא חיים. בלי קשר למשכורת. עם קשר למהי מידה טובה, האם יש בעולם רוחניות וקודש. או לדוגמה, ההגמוניה של השכלתנות ככלי היחיד להבנת העולם ולשיחה, בין בני אדם, מייבשת את החיים האנושיים ומותירה אותם שטחיים.
אלו הגמוניות משמעותיות בהן חשוב להיאבק.
ז. שרנסקי אמר: "אתם יכולים לכלוא את גופי אבל נשמתי תישאר חופשיה". קפיטליסטים מוסיפים לאמירה הזו כוכבית: "אלא אם תעלו את נטל הרגולציה ואז נשמתי לא תהיה חופשיה". אני מוסיף כוכבית אחרת: "אבל אם כלאתם את נשמתי, שללתם ממני את החופש האמיתי". מול הגמוניה כזו ראוי להיאבק, כדאי להיות אקטיביסט.
(רק שאקטיביזם כזה הוא קשה בהרבה: אם נשמתי כלואה, מה נקודת המשען הארכימדית שתאפשר לי לצאת? אני חושב שיש נקודה כזו, אבל זה כבר דיון נוסף ונרחב)
