צעקה ושני שותקים

יש מי שאוהב לצעוק ומי שאוהב לשתוק.

הצועק לא חייב לצעוק בדציבלים. לפעמים על ידי שימוש בטון, בניסוחים חדים. לפעמים בבחירת נושאים חשופים, "בלי עור". לפעמים פשוט מדובר במישהו שאוהב לתבל את האוכל שלו מאד: מאד חריף, מתוק או מלוח.

וכנגדו יש שני שותקים:

הראשון שותק כי לצעוק זה מסוכן. לצעוק מותח קווי האספקה לאורך עליו קשה להגן; מפזר את הקשב ממה שמרכזי מבחינתו; עולה לו בהרבה משאבים שאין לו - לקנות ג'ינג'ר יפגע ביכולת שלו לקנות לחם. אדם כזה לא צועק, קצת בדיעבד. בעולם אידיאלי אולי גם הוא היה צועק.

השני שותק כי לצעוק מחטיא את המטרה. זה להיות קיטשי, מביך או, ובכן, צעקני. גם בעולם הכי אידיאלי הוא לא יהיה מוכן לצעוק, תשלמו לו הוא לא יצעק. מה, לשפוך תבלינים על האוכל? זה דוחה. הוא מעדיף תיבול מעודן.

את הלהט שאצל הראשון מתבטא בצעקה - השותק השני מפנה פנימה. מבחוץ הוא דומם ומבפנים הוא יוקד - וטוב שכך. היקוד הוא אינטימי. ייפגש בו רק מי שישכיל לומר מֵאלון ולהכנס.

אולי במילים אחרות: השותק הראשון נגד צעקות כי הוא פוחד מהן, או מהמחיר שישלם עליהן. השני נגדן כי הוא בז להן או לפחות מזלזל. הראשון אולי קצת מקנא בצועק, השני ממש לא.

(וכן, לפעמים שני השותקים מתערבבים)