פרסונליזציה של המישור הפוליטי

א. ההתרמה עבור משפט נתניהו כנראה תיפסל מבחינה חוקית. עדיין הביקורת הלועגת כלפי ההתרמה חידדה לי וויכוח חשוב.

ב. מכמה צדדים אפשר לבקר את ההתרמה: אפשר להיות נגד נתניהו בכלל, נניח אם אתה איש שמאל. אפשר גם כאיש ימין לטעון שנתניהו הגן בעוז על מערכת המשפט ולא מגיעה לו עכשיו עזרה; שהוא לא יאבק בה גם אם נממן אותו; שהוא יחתום על הסכם טיעון ויבגוד בכל מעריציו שיעמדו מול שוקת שבורה.

ג. אבל חוץ מתוכן הטענות היתה גם הנימה: מתנשאת ומזלזלת. לא בכל ביקורת, אבל ברבות מדי. וכשניסיתי להניח אצבע על מה מוכר לי בה, נזכרתי במירון. לא, לא באסון משנה שעברה; בקיטורים המיזרוחניקיים כל שנה על פולחן עבודת האלילים במירון.

ד. בהתחלה זה היה בקטנה. ראיתי תגובות שרטנו נגד פולחן האישיות, טענו שזו דת. (למתקדמים: כת). בסוף הגענו כבר לטענות "ביבי עגל הזהב". 

מגיב אחד ניסח זאת בצורה של טיעון במקום תופי טם טם: תרומה לנתניהו היא תרומה אישית, כך הוא אמר. אם חשוב לכם להיאבק בדיקטטורה השיפוטית, תירמו לאיזו עמותה שעוסקת ישירות בנושא.

ה. אני חושב שבטיעונים האלו נמצאת נקודת מחלוקת בין (סוג ספציפי של) אליטיסטיות לבין פופוליזם: מקומו של המימד הפרסונלי.

האליטסט מחבב בדרך כלל את הפרסונה במישור האישי: המשפחה שלך הם לא רובוטים וחברים לשתות איתם בירה הם לא רעיונות.

אבל במימד הציבורי הוא מתנגד לקיומה של הפרסונה. ההתנגדות לא רק פרקטית אלא אתית ואסתטית, בואכה דתית. מעורבות הפרסונה בחיים הציבוריים ו/או הדתיים נתפסת בעיניו כזוהמה, כמעט חילול הקודש.

ז. לצורך ההסבר נשתמש בדיכוטומיה הכוזבת בין רגשות (במובנם הצר) לעקרונות (במובן הרחב). לדידם של המבזים, רגשות הם עניין אישי ושומה עליהם להישאר מוגבלים במישור האישי. במישור הציבורי שולטים העקרונות. באמונה שולטת דת אימפרסונלית; בניהול החברה, כלומר פוליטיקה, שולט הרעיון: יש לנו עקרונות שאנו מאמינים בהם, והם החשובים. המפלגה וכל שכן הפוליטיקאי אינם חשובים. הם רק היכי תמצי לקידום הרעיון (כמובן, במסגרת הפרגמטית).

ח. הרעיונות הם (ככל הניתן) אמת - טהורה, ברה וצלולה. עירוב הפרסונלי בתוכם הוא כתם. הפרסונלי הוא קפריזי, טפשי, מוטה, נמוך ומזיע.

מי שמערב את הפרסונלי בעולמות הציבוריים מזהם את האמת שבהם, מעקם אותם וגם מחמיץ את מטרתו שלו. באמונה, הדת הופכת לעבודה זרה שהיא עיוות דמותו של האל. בפוליטיקה מעבר מתמיכה במדיניות לתמיכה בדמות תגרום לבוחר לא להשיג את המטרות המוצהרות שלו.

ו. גם מתנגדי הפרסונה מבינים שאי אפשר להיפטר ממנה לחלוטין. אנחנו בוחרים כח"כים אנשים, לא בינה מלאכותית. אנחנו קובעים מקום קונקרטי לתפילותינו, ומברכים שם מסויים. אבל זהו ההכרח שלא יגונה ולא ישובח. ככל הניתן יש להתרחק מהפרסונה. המחמיר תבוא עליו הברכה והמקל, זה שיש בציבוריות שלו יותר מדי פרסונליות — הוא המוני ומגוחך.

ז. כצעד ראשון אני מציע עקרון שהולך ומשכנע אותי עם השנים: אם קשה מאד להיפטר ממשהו, אולי כדאי לחשוב פעמיים אודות הפסילה שלנו אותו, ובטח על הזלזול שלנו כלפיו. אם הפרסונליות תופסת מקום נרחב וצוברת כוח גם במישור הציבורי, אולי היא אמורה להיות שם, ולא להישאר רק במישור האישי.

ט אני רוצה לחזור לדיכוטומיה כוזבת נוספת שמעסיקה אותי לאחרונה: עצם החיים מול משמעות החיים. 

הפסילה את הפרסונה היא פסילה את טעם החיים. הוא דבר נחמד עבור האישי. אבל במישור הציבורי? רק עצם החיים לגיטימי. מי שפוסלים את הפרסונה פוסלים את טעם החיים כעניין אוניברסלי ומשאירים אותו כעניין אישי בין האדם לבין עצמו.

ט. טוב, מה שיגעת את הפילים — יתרעמו חברבוקים וותיקים — מה השחלת כאן את טעם החיים מול עצם החיים? זה לא קשור בכלל. החלוקה של עצם החיים ומשמעותם היא בין מה שנותן קיום כמו אוכל או כלכלה, לבין מה נותן משמעות כמו אמונה ואידיאולוגיה. החלוקה הזו לא קשורה לשאלת מקומה של הפרסונה בפוליטיקה. אפשר לקדם גם כלכלה וגם אידיאולוגיה, בכל אחת מהפוליטיקות: הן של הפרסונה והן של רעיונות. אין קשר.

י. וזה נכון, אבל חלקית.

פוליטיקה של רעיונות היא אינסטרומנטלית. יש לה מטרות, והשאלה היחידה היא איך להשיג אותן. האופנים לא חשובים. אין הכוונה שמותר לעשות כל דבר, אלא שהאופן בו עושים הוא שקוף וחסר משמעות. 

בהתאם, הפוליטיקאי המחובב עליה הוא ביצועיסט אפור, פוליטיקאי טכנוקרט שנכניסים לו מטרה מצד אחד, והוא מנפיק הישגים מהצד השני. בשניה שהוא לא יכול לעמוד ביעדים, מטאטאים אותו הצידה בלי שום סנטימנטים.

שמים לב לדמיון? המטרות של פוליטיקה כזו יכולות להיות עצם החיים או משמעתם. אבל היא עצמה טכנוקרטית לחלוטין, כמו עצם החיים. וכך נכון להתנהל בפוליטיקה, או לפחות כך חונכתי להאמין.

(לא ייפלא איפה שמתנגדי הפרסונה בפוליטיקה, במקרים רבים גם תומכים בסילוק טעם החיים מהמישור הציבורי: ימין עבורם זה בעיקר קפיטליזם והפרדת הדת מהמדינה)

יא. כרגיל נלך מהקטן לגדול: נגטיבית, פרקטית ועקרונית.

נגטיבית, המחשבה שאפשר לסלק את הפרסונלי מהפוליטיקה היא קודם כל שגויה. לדוגמה, מחנה השמאל לא מתאהב במנהיגיו(?). כשהם לא מספקים את הסחורה, כלומר רוב הזמן, הוא מחליף אותם באחרים. ממש מופת של אימפרסונליות.

מה התוצאה? פוליטיקה פרסונליות, קנאית ולוהטת, רק על דרך השלילה. יותר משאוהב הביביזם את נתניהו, שונא אותו מחנה השמאל. הוא מקור כל רע, ואם רק נוריד אותו מהשלטון ישראל תחזור לתיקנה. [*אחרי הרבה זמן של הבראה. **שמתחיל רק אחרי שהוא ירד מהמפה הפוליטית ולא רק מראשות הממשלה ***הוא וכל תומכיו].

כי בני אדם, נעבעך, הם פרסונליים. ניסיון למחוק זאת עלול להביא לכל מה שרע בפרסונליות בלי מה שטוב.

י"ב. היתה תקופה בסין העתיקה בה פקידי החצר היו סריסים. הסירוס נעשה מבחירה והיווה תנאי להתקבלות לפקידות. הרעיון פשוט: לסריס אין משפחה ובכך ניצלנו מהאינטריגות של משפחות אצולה ויורשים פוטנציאליים. לסריס אין skin in the game, אז הוא הפקיד המושלם.

התוצאה היתה השחתה של החצר. לסריסים לא היה עתיד אז היה אכפת להם רק מההווה. הם חיו חיי בזבזבנות, אכול ושתה כי מחר נמות. החוסר במורשת גרם להם לנהל את חצר המלוכה כאילו אין עתיד. זה לא נגמר טוב (רפרנס: הפודקאסט של איריס לעאל על סין).

המחשבה שגירוש הפרסונליות מהפוליטיקה תוביל לתוצאות טובות יותר דומה למחשבה הקומוניסטית שבלי רכוש פרטי העולם יהיה עשיר יותר. ובכן, לא בטוח. כשלבוחרים לא אכפת מהפוליטיקאי ולהפך, והיחסים הם רק אינסטרומנטליים, הכוח שמניע את גלגלי המערכת יהיה חזק וממוקד פחות.

 ומי אמר שללכת בעקבות עקרונות מנחה אותנו טוב יותר ומנהל נכון את המישור הציבורי? זה נשמע נכון, אבל האם זה נכון בפועל? שני מנהיגי ימין התחרו בבחירות הללו. אחד נשען על פרסונה מוערכת, השני על עקרונות ימין. מי אכזב יותר את בוחריו? (המנדט וחצי שעדיין עומד מאחורי בנט — תחסכו ממני את הוויכוח, בבקשה)

י"ג. ולבסוף, עקרונית:

התנ"ך מסודר מהגבוה לנמוך: תורה נביאים וכתובים. בכתובים יש מגוון של ספרים, בהם דיונים פילוסופיים (איוב, קהלת) ודברי מוסר (משלי). דווקא ככל שעולים ממטה למעלה יש פחות עקרונות ויותר סיפורים על דמויות. כמובן, גם הסיפורים גם מלמדים על עקרונות, אבל דרך סיפורים של אנשים. ספר בראשית לא אומר לנו "עשו חסד" אלא מספר על אברהם. 

כי עקרון הוא חשוב אבל רק צל חיוור של אישיות.

האדם יצור פוליטי. הקביעה הזו נוסחה קודם כל כעובדה, האדם חי בעדר ויתקשה לשריד כזאב בודד. אבל בשלב הבא גם כאמירה עקרונית: המישור הפוליטי הוא חלק מהאישיות והחיים שלנו. הוא לא גיבנת שהולבשה על החיים "האמיתיים", כלומר הפרטיים. 

ובהתאם לכך, פוליטיקה היא לא רק אינסטרומנטלית. הניסיון להפוך אותה לכזו הוא ניסיון למחוק את הדבר היקר מכל, ממישור שלם בעצם החיים האנושיים. אנשים צריכים ורוצים את המשחק הפוליטי, בו החיים המשותפים שלנו מתעצבים. ואת המשחק הזה הם רוצים חי ובועט, כלומר פרסונלי.

אתם מלגלגים על ביבסטים שנוהים אחרי מנהיג שברגע האמת ינטוש אותם? תלגלגו. יודעים מה הם יעשו? יישבר להם הלב, ויתרפא והם ימשיכו לחיות ולאהוב. כדברי ארגורן, הצער לא יקדיר את ליבם אבל ילמד אותם חכמה. כמו כל מוכנות לאהוב. אתם לא מוכנים לאהוב. נכון, במישור הציבורי בלבד, אבל אני לא רואה במה זו העדפה נכונה יותר ערכית.

י"ד. אחרי כל זה אפשר לפחד. הפרסונליות סולקה מהמישור הציבורי כי היא חשודה בלהט יתר וממילא באלימות. אם ניתן ללב החיים לחדור אלא ניהול החברה, היא תקרוס בדם ותמרות עשן. מטרת האיפוק היא להרחיק את הכור האטומי מיסודות החברה. עם חשש כזה אני מזדהה.

אבל כאן חוזרת סוגיית הנימה: אם הפסילה את הפרסונליות היא משום הסכנה, הרגש המתאים הוא צער ולא בוז. שילמנו מחיר כבד של חיים כדי לשמור על הקיום. העדפנו לחיות בקוטב על מנת שהאש לא תבער בארמונות. זה מחיר כבד ויש אולי לשלם אותו בגאון. אבל איך אפשר לבוז לאלו שממשיכים לחפש אש להתחמם ממנה?