א.הבנתי שהצמחונות הפכה לדת כשראיתי דיון איזו מסעדה בתל אביב מטגנת את ההמבורגרים הצמחוניים שלה על רשת נפרדת מהרשת הבשרית. "ברוכים הבאים למועדון הדתיים" רציתי לומר להם. "עכשיו נלמד אתכם על נ"ט בר נ"ט"
ב. שני דיונים היו השבוע בפיד שלי. בראשון לגלג אלעד נחשון על דת הפי.סי שלפיה הקריטריונים שלה 'חומות של תקווה' הוא סרט לא מוצלח כי אין ייצוג שווה לכל דת גזע ומין, יש בו גזענות סמויה וכו'. בשני התלוננה אפרת אקשטיין שסדרה ישראלית פופולרית איננה צנועה. בתגובות הסבירו לאלעד נחשון שהוא טועה בלגלוגו, ולאפרת שהיא טועה בביקורת שלה. ביקורת על סדרה כי היא לא צנועה נובעת מחוסר ההבנה מהי אמנות, ביקורת על סרט שאיננו פי.סי. היא מוצדקת.
ג. הגדרה ששמעתי פעם ואהבתי אומרת שמוסר ואסתטיקה הן שתי תחושות דומות בבלתי אמצעיות שלהן, רק שמוסר היא תחושה שבאה יחד עם תביעה לפעול. כשאתה רואה משהו יפה הוא פשוט יפה. כשאתה רואה משהו מוסרי או לא, אתה חש דחף לפעול.
ד. אבל יש כוחות שמרסנים את הדחף הזה. אם אני חושב שצדק חלוקתי הוא מוסרי ואתה חושב שמס הוא שוד - אנחנו עלולים להילחם. התוצאות של המלחמה הזו עלולים להיות הרסניים פי כמה. לכן יש מנגנון שנועד לפשר בין התביעות הללו בלי לגלוש למרחץ דמים.
אדם שנולד לתוך האיזון בו הוא חש דחף מוסרי לפעול שמרוסן על ידי מנגנוני התחשבות באחרים - מסכין עם המצב. המתח הוא חלק מובנה בחייו.
ו. בזמן האחרון יש לי ניחוש פרוע (וככל הנראה שגוי): חלק ממה שהימין קורא טרלול הפי.סי, בא מחוסר רגילות למתח הזה. דור שהיה רגיל להיות "עגלה ריקה", כלומר שהמוסר שלו היה נגטיבי ולא פוזיטיבי - יום אחד קם ומגלה שיש לו מוסר פוזיטיבי. הוא חש בקריאה לפעולה של המוסר, ולא ממש רגיל לחיות עם המתח. מבחינתו הקריאה לפעולה אומרת שהוא צודק וכאן מסתיים הדיון. הוא דת צעירה שלא מבינה שסובלנות דתית היא מעצבנת וכביכול שגויה, אבל נכונה פרגמטית.
ז. שלא אובן לא נכון: המישור האמיתי יותר הוא אכן המישור העקרוני והביקורת המרכזית שלי היא בעולם הערכי. אני לא חושב שאפשר או נכון לבדל בין אסתטיקה למוסר. יצירה לא מוסרית בעיניך היא גם פגומה אסתטית.
אבל את הערכים שלי אני יודע לאפק. לא משום שאם האחר חושב שהם שגויים מי אמר שאני צודק, אלא משום שאני חי בעולם עם עוד דעות ופרגמטית זו הדרך הנכונה לכל הצדדים לדון.
יש כאלו שעוד לא למדו את הלקח המר הזה.
