א. הכרת הטוב היא מידת יסוד בעבודת השם: כאשר אדם מכיר שכל כוחותיו לא באו ממנו, אלא הגיעו מהקב"ה - ההכרה הזו דוחפת אותו לנצל את כל כוחותיו לעשיית טוב, למטרות אלטרואיסטיות ולא אגואיסטיות. לתיקונים בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו.
במבט הזה, הכרת הטוב היא אמצעי. המטרה היא העשיה הטובה, והכרת הטוב מביאה אליה. כמובן, העשיה מועצמת ומועמקת על ידי הכרת הטוב. ההבנה שהסיפור לא מתחיל בי והכוחות ניתנו בי כדי להיות חלק ממנו, מעניקה ערך, נופך ותלת-מימדיות למעשי. עדיין, המוקד הוא בעשיה.
ב. אבל אפשר לקחת את ההכרה במקור הכוחות שלי לאקסטרים. ברגע שהבנתי שהכל בא מהקב"ה, מובן מאליו שהוא לא היה זקוק לי כדי לעשות טוב. הטוב והתיקון היה יכול לקרות גם בלעדי. אם כן, מטרת קיומי איננה בעשיית הטוב כשלעצמו. המטרה היא שאני אעשה את הטוב. הקב"ה ברא אדם כי רצה שתהיינה בעולם דמויות שתעשינה טוב מבחירתן.
עשיית הטוב היא גם הכרת הטוב. כשאני לוקח את הכוחות שניתנו לי ומפנה אותם למסלול שהיה כאן גם לפני - אני, כביכול, מכיר בטובה ומשיב טובה. כשאני לוקח כוח שהופקד בידי ועושה בו טוב, אני מנצל נכון את הפיקדון. אני מזדהה עם מטרת המפקיד בצורה הכי מלאה. החידוש הוא לא בעצם הטוב, אלא באישרור שלי אותו.
ג. כמובן, גם כאן אי אפשר להפריד בין הדבקים. אין הכרת טוב בלי עשיית טוב כנה, בלי רצון לעשות טוב כי כך נכון. אם אין לי הזדהות עם הטוב שאני עושה, גם הכרת הטוב לא תהיה שלימה. עדיין, המוקד הוא הכרת הטוב, לא העשיה. הכרת הטוב היא לא כלי לעשיית טוב אלא כמעט להיפך: עשיית הטוב היא היכי תמצי להכרת הטוב.
ד. עכשיו, אני לא מכיר טובה לאבן גם אם היא הועילה לי, כיון שאין 'מי' שעשה לי טוב. וודאי שהאבן איננה יכולה להכיר לי טובה. אמור מעתה, הכרת הטוב היא מערכת יחסים, בין 'מי' אחד ל'מי' אחר.
אם כן מטרת העולם היא במערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה על ידי הבעת רצון ותודה אליו. בהכרת טוב שאיננה דברים מן השפה ולחוץ אלא הזדהות פנימית עד כדי השבת כל כוחותינו אליו - לא בהתבטלות והתאפסות היותינו, אלא בצירוף של כל העשיה והכשרון שלנו אל רצונו שבנה עולם בחסד.
