א. במשך השנים, היו לי הסברים רבים על הקב"ה, התורה וגם על עצמי. רבים מהם מלווים אותי עד היום אבל רבים גם נטשתי. אינני האיש שהייתי.
חלק מהטיעונים נטשתי כשהתבררו לי עובדות חדשות, שהכריחו אותי לנסח דברים אחרת. אבל חלק מהדברים שאמרתי אז אני יכול להגיד גם היום. רק שזו אשליה: אולי אני יכול. אבל אני לא יכול.
ב. פופר הגה את עקרון ההפרכה שלו כתגובה לפסיכואנליזה. לטענתו היכולת להסביר הכל היא דווקא הבעיה שלה. תיאוריות שמסבירות כל דבר חסינות מביקורת ולכן עלולות לשגות¹. לכן יש צורך בעקרון ההפרכה: תן לנו מקרה מבחן שאם הוא קורה, סימן שאתה טועה. אם אין מקרה כזה, דבריך ריקים.
ג. לדוגמה, אבישי בן חיים מדבר על ישראל הראשונה והשניה. עם מספיק גמישות של הגדרות אפשר להחיל את התיאוריה הזו על כל דבר אז היא לא אומרת כלום².
בפעם אחרת כדאי להסביר שהחרדה מלשגות היא מדריך גרוע לאמת ואולי עדיף לשגות קצת מאשר לומר פחות מדי. אבל כרגע חשוב לי לטעון שגם אם תיאוריה יכולה להסביר כל דבר, זה לא אומר שהיא יכולה להסביר כל דבר.
ד. חישבו על תיאוריה כמו גוש חומר פלסטי שניתן ללישה ורידוד. כמו בחומרים גם תיאוריות יכולות להיות אלסטיות יותר או פחות. אלסטיות לא בהכרח כשם תואר שלילי: זו היכולת למתוח תיאוריה להסביר יותר ויותר אירועים.
הנקודה היא שלתיאוריות אין רק אלסטיות אלא גם מאפיין נוסף: צפיפות חומר. ככל שחומר פחות צפוף, אם תגזים מדי עם המתיחה הוא יקרע, או למצער יהפוך לערפל חלקיקים שלא מצליח להחזיק שום משקל³.
ה. וזו הטעות דווקא של גישות שכלתניות יותר. הן חושבות שכיון שתיאוריה היא אלסטית מאד היא לא אומרת דבר ומתעלמות מאספקט הצפיפות. במלים אחרות: השכלתנות רואה שאני יכול להרחיב את התיאוריה לאינסוף ולכן מפספסת שאני לא יכול להרחיב אותה מעבר לגבול מסוים. כן, אפשר להחיל את תיאוריית ישראל השניה על הרגלי ליקוט המזון של סוריקטות. אבל האם אפשר?
ו. לכן אישית אני אוהב את הדגם של קון לשבירת פרדיגמות. הוא טוען שכשתיאוריה הופכת למסובכת מדי היא קורסת. למה שתקרוס? הרי אני יכול להוסיף תיקון נוסף לדגם של הגלגלים השמימיים? זהו, שגם אם אני יכול, מתישהו אני כבר לא יכול.
ז. בתחומי ידע 'רכים', חלק מהמומחיות שאדם אמור לרכוש, היא היכולת להבין מתי כבר לא נכון להחיל תיאוריה למרות שאולי אפשר. זו אינה קביעה בדידה כמו עקרון ההפרכה הפופריאני אלא רצף - ככל שתתרחק, מתחם הסבירות ירד.
ח. אם להיות הוגנים, הטיעון הפופריאיני התעורר בעקבות כאלו שהתלהבו מתיאוריות פסיכואנליטיות והחילו אותן על כל דבר. כלומר ש(על פי תיאורו) לא ידעו לשים את הגבול. לא ידעו לאבחן מתי האלסטיות נקרעת.
רק שלאי היכולת יש כמה מימדים, ולא רק מימד המחשבה. קיים גם מימד הזמן: לא תצליח להחזיק תיאוריה מתוחה-מדי על פני זמן, מתישהו תתבגר. מימד החברה: גם אם אתה תמתח את התיאוריה יותר, איש לא יקבל את דבריך, ועוד ועוד.
¹ נדמה לי שאני לא מציג את פופר טוב עד הסוף אבל הטקסט כרגע לא מולי וזה לא סופר חשוב לי.
² אגב, מגיב עימת את אבישי בן חיים עם עקרון ההפרכה ואב"ח נתן מקרה מבחן, לא בדקתי אם הוא עומד בו.
³ בדומה לאפקט "אינפלציה סימבולית" (שאני מכנה אפקט התמרור) - ככל שמרחיבים תיאוריה היא נעשית חלשה יותר. כמו חמאה מרוחה על פרוסה גדולה מדי. או כמו לפרוס צבא על פני חזית רחבה, עכשיו השאלה כמה חיילים היו לך מלכתחילה.
