עוד על יתרונות החובה מול הוולנטריות

(אמלק: ביחסים בין בני אדם, דווקא החובה מאינת את את תחושת הנתינה של הנותן, וממילא רגשות הקבלה והבושה של המקבל)

א. מו"ר אבי אוהב להביא דיון שהיה בינו לבין קולגה: הקולגה החילוני טען שגם לו, כמו לאבי, יש יום חופש בשבוע. רק שביום החופש שלו הוא יכול לעשות מה שירצה, ואילו אבי כבול, אסור לו לנסוע וכו'.
ולא יקראו לך בשבת? שאל אבי. 
לא, לא יקראו, מכבדים את יום המנוחה שלי.
ואם יהיה משבר ממש בעייתי, עדיין לא יקראו לך?
יקראו.
זה ההבדל: לי לא יקראו.

ב. תארו לעצמכם עולם מקביל (או פשוט חברה אחרת) בו אין שבעה. לא שאנשים לא מתאבלים ולא מנחמים - אבל אין כללים מוגדרים יחסית עד מתי, כמה, מי, מה מותר לאבל וכו'. יש הרבה דברים לדון בניסוי המחשבתי הזה, אבל כרגע אני רוצה להתמקד באחד: איון המימד האישי.

בעולם כזה כמובן שאנשים יבואו לנחם. אבל בואם יהיה הרבה פחות מובן מאליו. הם לא יחושו חובה מוטלת עליהם לבוא. הם באים כי הם בחרו לבוא. תאמרו, נהדר, וולנטריות וכו'? לוולנטריות הזו יש מחיר, מהצד השני, מצד המתאבל.

ג. כשאדם בא לנחם את חברו בשל חובה הלכתית, וודאי שהוא בא אליו, אבל הוא לא בא בגללו. כביכול לא האבל דרש ממנו לבוא אלא ההלכה. כנובע מזה, ההרגשה של "נתתי/קבלתי נדבה" מאבד מעוקצו. לא באת בגללי אלא בגלל ההלכה, אז לא אני תבעתי ממך ובהרבה מובנים לא אני "חייב לך".

ההבדל הזה משמעותי כי כשזה לא כך, כשאין חובה מטעם צד שלישי, אנשים רבים יוותרו על התמיכה והעידוד, כי לא נעים, כי לא רוצים להטריד. כשהחיוב הלכתי, לא אני המטריד. זה הנתון, כך צריך לעשות.
וזו הקלה גדולה. יש נקודות זמן שלא שואלים אותך אם אתה צריך. זה לא אתה, זה הילד האבל שבך.

ד. תאמרו : גם בלי הלכה, יש דברים שברור שקורים. ברור שבני משפחה יבואו לתמוך. זה נכון, אבל שימו לב שגם משפחה, מעצם הגדרתה, היא משהו לא וולנטרי. אם כן מי שברור שיתמכו בך הם אלו שלא ממש בחרו בזה. ברגע שהם בחרו, זה כבר הופך באופן זה או אחר לבינך ובינם. הם עשו לך טובה.

ה. ומה לגבי מוסר הומניסטי? "ברור שנבוא לנחם, זה מה שבן אדם עושה" האם גם הוא יכול ליצור אותו אפקט?
תחושת הבטן הלא מוכחת שלי טוענת שכן, אבל לא באותה הרמה. כביכול, ברגע שמה שמכונן את חוש החובה שלך הוא אנושי, תמיד הבן אדם לחברו, (ובמובלע אני-אתה, נותן ובעל חוב) ישאר נוכח.

ו. לבסוף - יטענו מולי, תגיד, אתה עיוור? גם במקום מצוה יש הרבה חשבונות של תן וקח. הרי יש הרבה תחום אפור האם אדם צריך ללכת לניחום אבלים, חתונה וכדו, וממילא להחלטה וולנטרית על כל המשתמע.‏
זו ביקורת נכונה, אבל בעיני כשהתחום האפור יושב על בסיס חובה, עדיין כל המכלול נראה אחרת. אתה לא חייב לבוא, אבל כשבאת עשית מצווה, לא עשית לי טובה.‎ ‎