א. בחורף הנוכחי, כשתשומת הלב היתה מופנית עדיין לקורונה, הופיעה אופנה חדשה בישראל: נתינת שם לסערות. על פניו, חוץ מתחושה של רצון לחקות את האח הגדול מעבר לים, נתינת שם לא אמורה לשנות משהו. קודם היה גשם, עכשיו קוראים לגשם כרמל. אולי מגוחך אבל חסר משמעות.
ב. אז ראשית, בכמה רשויות הוחלט לסגור את בתי הספר בגלל 'כרמל'. החלטה פופוליסטית שאני מקווה שלא תחזור על עצמה אחרי שכרמל התבררה כיחסית דרדלה ולא מצדיקה (שוב) ביטול לימודים.
אבל למה ואיך זה קרה? כי לבטל לימודים בגלל גשם זו החלטה מוזרה וחסרת הצדקה. יש כך וכך ימי גשם בישראל. הם לא מצדיקים השבתה של מערכת החינוך. אבל סופה עם שם? כזה יש פעם פעמיים בחורף, זה כבר נשמע רציני יותר ובעיקר ממוקד יותר. אפשר להשבית על זה.
ג. כי, כמו שציינתי כבר בעבר, לתת שם למשהו זה לא "הכל נשאר אותו הדבר רק נתנו לו שם". שִיוּם לוקח חלק ממציאות כאוטית רחבה ומקיף אותו בעיגול. פתאום יש אזור מובחן שאפשר להתייחס אליו שונה. זה קורה בראש של בני האדם אבל זה אמיתי, וגורר שינויים אמיתיים במציאות, כמו בתי ספר סגורים.
ד. שנית, יש פה תנועה חמקנית וסמויה יותר: כשאני קורא לימי החורף הסוערים ביותר בשם, אני שם עליהם זרקור, ובד בבד גם מבדל בינם לבין שאר ימות השנה. אם קודם היה לי חורף עם ימים סוערים יותר ופחות, עכשיו יש לי מצד אחד חורף סבבה, ומצד שני כמה 'סערות' — אירועים מתוחמים בזמן בהם יש בלגן רציני. כל שאר הזמן הוא הזמן ה'רגיל' בו יש שמש ואולי גשם נחמד כזה. כרמל היא הבעייתית פה, תנו לה את השלושה ימים שלה ונמשיך הלאה.
ה. דיברתי בקשתות הזהובות על הניסיון הקפיטליסטי לאלף את המציאות. לעתים ברור שזה בלתי אפשרי, נניח לשלוט במזג האוויר (כלומר מעבר לרמת המזגן, עוד אמצעי שליטה). עבור מקרים כאלו יש כלי נוסף, לא מציאותי אלא תודעתי: אנחנו מתחמים את החלקים הסוררים במציאות. מקבלים את קיומם אבל בונים את התודעה שלנו כך שהם לא חלק מהמציאות הבסיסית אלא איזו חריגה ממנה.
נתינת שם היא כלי חזק של בידול. כשאני נותן שם אני כביכול מקיף ושולט בדבר. אני מכיל את הפראות ובכך מאלף אותה. יש במציאות סערה ופראות אבל הנה נתנו להם שם, הגדרנו אותם בחלק מתוחם במרחב או בזמן. אז החיים הבורגנים שלנו נשארו בטוחים.
ו. אולי לכן מקובל שלהורים יש רוח קודש כשהם נותנים שם לילדים. הכנסת רוח הקודש למשוואה אומרת שלמרות שנתתי שם לילד, אני לא מגדיר את קיומו ולא שולט בו. השם שלו נותר פתוח ומשמעותו לא מוכלת או מוגבלת. הילד חופשי לפתח את עצמו. השם שההורה נתן הוא רק הצבעה אל, לא הכלה את.
וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו.
