א. זו תקופה קשה. באמת.
בסגר הקודם עוד אמרנו לילדים "מה, זו חוויה מיוחדת, תספרו עליה לילדים שלכם כמו שאנחנו מדברים על מלחמת המפרץ". (- "אף פעם לא סיפרתם לנו על מלחמת המפרץ"). היום אני כבר חושב שזו השוואה חיוורת. הקורונה היא במשפחה של התקופות הקשות באמת. בשכונה של מלחמות עולם. נכון, היא הרבה הרבה פחות חמורה, יותר כמו בן דוד שני צולע ומגמגם של מלחמות העולם. אבל זו קבוצת הייחוס הנכונה. זנב לאריות, לא ראש לשועלים.
מרגיש מטופש לומר שזו תקופה קשה. מי חושב אחרת. אולי הצורך שלי בא מכך שאין סירנות מלחמה, אין אויב על הגבולות. הכל שליו למראה, רק אנשים חולים ומתים בשקט. אבל זו תקופה קשה, ויש לאמירה הזו השלכות.
ב. הראשונה היא ביחס לציפיות שלנו מהשלטון. יש לי בטן מלאה על הממשלה, מכאן ועד בני ברק. אני חושב שהיא כשלון קולוסאלי שראוי היה שיחלוף מן העולם מהר ככל הניתן (אם כי לא ברור לי אם פרקטית כדאי לצאת עכשיו לבחירות). אבל לטעמי, עיקר הנזק בכלל בכלל לא תלוי בה.
נצא מהתקופה עם נזקים כלכליים, בריאותיים, נפשיים וכו'. באחוזים רבים, זה בכלל לא תלוי באיך הממשלה היתה מתנהלת. יש כאן אסון נרחב, נקודה. התנהלות שונה של הממשלה תשייף אחוזים משם ומפה, לא יותר. קל להתלות בהתנהלות הכושלת של הממשלה כי ככה יש את מי להאשים אז כאילו אנחנו שולטים במצב. אבל האמת היא שבעיקר הנזק - לכאן ולכאן - אנחנו לא שולטים.
ג. השניה והחשובה יותר היא ביחס לציפיות שלנו מעצמנו. את החצי שנה הבאה צריך להעביר בלשרוד. לא להתקדם בפרוייקטים שלקחנו על עצמנו, לא לעמוד בכל היעדים. פשוט להישאר עם הראש מעל המים. כלכלית, משפחתית, נפשית וכמובן בריאותית. בכל אלו השאיפה הריאלית היא מקסימום להצליח להעביר את היום. לצערי, עבור לא מעטים גם זו משימה קשה מדי.
מכירים את הפוסטים אה-לה יהודה, של, "הצלחת להעביר את השבוע, טפח לעצמך על השכם"? אני כמובן לא מת על הז'אנר מסיבות ידועות, אבל עכשיו הוא ממש נצרך. הצלחת להעביר את השבוע? זה הכל, אתה יהודי טוב דייך להשבוע, ולשבוע הבא ושאחריו.
לא הכי השתפרת בחינוך? לא סגרת את הפער בדף יומי? הילדים לא מתקדמים לימודית? זה בסדר, זה לגמרי בסדר. יהיה זמן אחר כך להתרפא ולהשתקם ולהשלים פערים. עכשיו, הצלחת לעבור את השבוע בלי נזק? סמן וי גדול.
כמובן, עיתות מצוקה הם הזמן של צדיקים להאיר. אנשים שלמרות הקושי פורחים ותורמים ומניעים מפעלי חסד, מפעלי תורה וכדומה. לו יהי חלקי עמהם. אבל אין שום פשע בלא להיות ענק. לא צריך ללכת לישון בתחושת אשמה. אם בימים של שפע ושלווה מוטל על האדם להתקדם ולא לנוח על זרי הדפנה, עכשיו הבייסיק הוא פשוט לא ליפול.
אחר כך יהיה אפשר לעצור, לעשות חושבים, לתקן. אולי לנסות להבין מה עשה ד' ככה לנו. אבל זה אחר כך. עכשיו, להצליח לעבור את היום.
ד. מה עוד אפשר לעשות? אפשר, ומומלץ, להתפלל.
