בעקבות חטא מניית בני ישראל, נתן הנביא נשלח לדוד ואומר לו שיבחר עונש: רעב, מלחמה או דבר.
דוד בוחר בדבר באומרו שהוא מעדיף ליפול ביד ה' ולא ביד אדם. המפרשים מסבירים שלא רק מלחמה, גם רעב נחשב "ביד אדם" כיוון שאפשר להיעזר בסיוע של עשירים כדי להישאר בחיים, מה שאין כן מגיפה.
פתאום הפסוק חידד לי תו שחשתי אותו כבר אבל לא בבהירות. במלחמה, האסון בא מידי אנשים אחרים, והשתדלות שלנו יכולה למנוע אותו, או להקטין אותו. ברעב האסון בא מהטבע ואי אפשר לנצח אותו אבל אשר בעשיה שלנו להתמודד איתו ככל הניתן. במגפה האסון בא מהפעילות שלנו עצמה. רעב ומלחמה הם אירועים בהם האסון נתון והפעילות האנושות נאבקת בו. מגפה היא מצב בו הפעילות האנושית עצמה היא האויב.
זה היה נכון בתקופת דוד, בה לא היתה שום דרך אנושית להתמודד עם מגיפה. אבל זה עדיין נכון היום, אפילו שבטווח ארוך פעילות אנושית נלחמת במגפה (מחקר, חיסונים). עדיין, ביום יום - עצם זה שאנחנו קמים בבוקר והולכים לעבודה, או נפגשים עם אנשים, או באופן כללי חיים אנושיים - היא היא האויב. אפילו אנשי הצוותים הרפואיים שניצבים בקו החזית נגד המגפה על כורחם מגבירים אותה.
לתחושתי, ביסוד הרבה מההתנגדויות וההכחשות ניצבת אינטואיציה יסודית וסמויה: לא ייתכן שמה שבונה אותנו ומגדיר אותנו - העשייה האנושית - הוא האויב. לא ייתכן שהחברתיות שלנו (והאדם הרי יצור חברתי ולכן בידוד הוא חוויה איומה) היא גם מה שהורג אותנו.
אלא שלמרבה האימה, היא כן. וכשהאנושיות עצמה הופכת לאויב, ניפלה נא ביד ה'.
