א. מרתה היא אחת מהדמויות של יהודה שאני ממש מחבב. כנערה היא מתאהבת בזר שמגיע מחוץ לכפר הפרובינציאלי שלה. היא יודעת מה המחיר של ההתאהבות בזר ונושאת אותו בגאון - הכפר מתנכר אליה, לשונות רעות מאחורי הגב וכו'. לא אכפת לה, האהבה שווה את המחיר. עד שמסתבר לה שהיא לא באמת הבינה מה המחיר של להתאהב בזר: יום אחד הוא נעלם מהכפר ולא שב לעולם.
ב. כמה פעמים בזמן האחרון נתקלתי בתלונות שונות-אבל-דומות. החברה הדתית מסלילה אותנו למקצועות "חינוכיים", "משימתיים"; בתיכון סיפרו לנו רק רק על קרבי ולא על כל היחידות השוות באמת (אני מניח 8200 וכדומה, הכותבים לא פירטו); כולם הולכים לחינוך, חינוך מיוחד ועבודה סוציאלית במקום לחשוב על הקריירה שלהם ועל השקעה לטווח רחוק; בכלל, בעולם הדתי מחנכים לבושה מכסף, וממילא נפתח פתח לניצול מכוער של דוסים תמימים על ידי עמותות מרושעות.
ג. מה שמציק לי בכל הסיפור - חוץ מזה שאני לא מתחבר לגישת ההורים אכלו והרבנים שתו לי - היא שאלת האלטרנטיבה. אם לא תסליל אנשים להיות אידיאליסטיים, תרוויח כל מיני דברים. האם עצרת לחשוב מה תפסיד? יש פנטזיה שבמקום חברה בה כסף 'פחות חשוב' ושיחת שכר היא פאדיחה, תהיה לנו מין חברה נינוחה בה אנשים יחשבו וידברו גם על כסף. רק שיש סיכוי לא רע שזו תהיה חברה בה אנשים יחשבו רק על כסף.
מתלוננים שבחברה הדתית צריך להצדיק את עצמך למה אתה לא מחנך. האלטרנטיבה לזה לא תהיה בהכרח חברה בה איש לא צריך להתנצל על כלום, אלא חברה בה (כעדות המגיבים שהדגישו זאת לחיוב) אתה גם צריך להתנצל - על זה שאתה לא מפתח קריירה אלא עובד בתפקיד אידיאליסטי שמרוויחים בו פחות. רח"ל.
ד. ב"קוראים לה לימור", אחד המערכונים הטובים של אנדרדוס, הם מלגלגים על זה שכשבחור דוס מברר על בחורה, לא נעים לו לדבר על המראה החיצוני, למרות שזה דווקא מאד חשוב לו. הרבה פעמים מביאים את הסיטואציה הזו כדי למחות על צביעות מסוימת בחברה הדתית סביב גופניות. אתה מחנך כאילו זה לא חשוב כשבתכל'ס זה מאד חשוב. אבל שוב, מה האלטרנטיבה? גוף יעניין אנשים בכל מקרה, אף אחד לא צריך להסליל בני אדם לשם. הבושה מגדרת את הכוח הזה. נכון, לא נצליח (ולטעמי גם לא נכון) ליצור חברה בה לגופניות אין שום משקל לעומת האופי. אבל הבושה מלדבר כל היום על יופי נותנת פרופורציות ומאזנת כוח עצום ששוכן מתחתיה. האלטרנטיבה איננה בהכרח איזון אלא התפרצות שלו והתבהמות. כן, הייתם שמחים שייתנו לכם יותר מקום לבטא את הגוף שלכם. קצת פחות הייתם שמחים שיתייחסו אליכם כגוף.
ה. כן, שכחנו שיש לנו גוף, שכחנו שיש לנו כסף. אבל אולי 'שכחנו' הוא פשוט לא התיאור הנכון? אנחנו מודעים עד כאב לשניהם ולכוח העצום שלהם, ודווקא לכן בנינו חברה שתזכיר לנו שוב ושוב שגוף וכסף הם לא הכל ואפילו לא העיקר. גם אם אולי צריך איזונים אחרים, שיח בוגר יזכיר תמיד שבדיון הזה יש שני צדדים ושני צרכים, לא רק אחד.
ו. ואחד המגיבים באחד הדיונים כתב: גם אותי הסלילו, לעולם בו לאידיאלים אין הרבה מקום.
אני מעדיף אלף פעם חברה שמחנכת אותי לרוח ולאידאלים, לשאוף גבוה, חברה שבה את החלקים הנמוכים, המובנים מאליהם, אצטרך להיאבק לבד לגלות - מאשר חברה בה הגוף והכסף הם המובן מאליו ואילו את הרוח אצטרך לגלות לבד.
(ז. אבל איך בכלל אפשר לדון כשמה שאנחנו קוראים לו חינוך, הם קוראים הסללה)
