א. כל פעם שמתפרסם עוד סיפור על דמות ציבורית שפגעה באנשים, חוזרת התגובה החינוכית: הזהרו מדמויות סמכות, כבדהו וחשדהו. תמיד תשמרו על ראש עצמאי.
ב. בתור סקפטי מטבעי (פעם כינו אותי סופיסט) הדבר הראשון שמעלה אצלי חשד במסר הזה, היא העובדה שהוא מלמד אותנו מה שאנחנו כבר מאמינים בו. הרי המסר הזה הוא בעצם העלאה על נס את האדם האינדיבידואל, שתבונתו מנחה אותו, שלעולם לא תלוי באחרים. להסיק מטרגדיות נוראיות כאלו בדיוק את מה שכבר האמנו בו, זה קל.
במלים אחרות, לומר שהלקח מפרשיות כאלו הוא לא לתת אמון מופרז באף אחד, זו מסקנה חינוכית שהיא גם תעמולתית: רק תהיה בדיד, isolated, ויסורו ממך כל הצרות והסכנות. וכשהמסקנות מתאימות בדיוק בדיוק לאידיאולוגיה שלך — אין זה אומר בהכרח שאתה טועה (אני עומד לעשות זאת לאורך כל הפוסט, ובאופן כללי) — אבל זה כן מעלה תהיה.
ג. הבעיה שלי עם הסקת מסקנות מטרגדיות היא כפולה. ראשית, טרגדיה שנובעת מהאידיאולוגיה שלך, מוכיחה שאתה טועה. לעומת זאת, טרגדיה שנובעת מהאידיאולוגיה שלי היא תקלה מצערת שיש לתקן באופן נקודתי.
מי יחליט מה יסווג באיזה צד, או בכלל מה יעלה על סדר היום? מי ששולט יותר על השיח התקשורתי/תרבותי.
ד. שנית, ויותר אקוטי: צער העולם לא מורכב רק מטרגדיות, וגם הצער איננו חזות הכל.
כשכתבתי באיזו קבוצה פנימית (ביחס לנושא הזה) שהמקום בו החברה שלנו נמצאת קשה לי, כתבה מישהי בתגובה שהיום אבות גרושים כבר חוששים לחבק את הבנות שלהם. עכשיו, אין לי מושג אם זו תופעה או אנקדוטה, אבל הנה הנקודה: בוא נניח שזה נכון, בוא נניח שבאווירה היום או עוד שנה, אין לגיטימציה לאבות לחבק את הבת שלהם - האם זה עובר מסך? האם אפשר למרוח את זה בכותרת מזעזעת?
אבא מתעלל זו טרגדיה שאפשר להדהד, גם אם זה מקרה אחד לאלף. לשאר התשע מאות תשעים ותשע מקרים אחרים, בהם אבות לא יחבקו את הבנות שלהם — אין במה. אין פה סיפור. אי אפשר לנפנף בזה. זה צער מינורי, לא טרגדי. אלפים אלפים של רגשי צער כאלו. יהיה להם מקום בחדר המטפל, לא בפושים של אתרי חדשות
ה. הטריגר לפוסט הנוכחי הוא כמעט מטופש. נתקלתי בפוסט ישן יחסית של מישהו שנחשב שפוי, שהתוודה שהוא מאמין במשהו לא שכלתני. כבר הפוסט היה מהוסס, מצטדק ומתנצל. אבל הסערה האמיתית התחוללה בתגובות בה אנשים — מבוהלים מהפוסט — הטיחו בו שאלות, טענות ומענות שתפקידן להוכיח שהאמונה הזו לא מוצדקת מספיק (לא כולם, היו הרבה תגובות מעודדות. עדיין).
ו. אמונה היא מפחידה ומסוכנת. אמונה בקב"ה, או ברוח, או בנפש, או במטפל שלך, או סתם באדם אחר. אנחנו מבוהלים כל כך מהסכנה עד שאנחנו מלמדים את עצמנו לא להאמין, שלא לתת אמון בכלל. שמא תיכווה, שמא תיבגד, שמא פשוט תטעה.
ז. ההפסד בגישה הזו נמצא במקום אליו לא מסתכלים. כשאתה פוחד לתת אמון, כשכל קשר נבחן בעיניים ספקניות, אתה לא מסוגל להיקשר. והיקשרות היא כוח ותוכן. היא מה שמעניק לחיים משמעות. חיים ללא נתינת אמון יהיו אולי בטוחים יותר, אבל משמעותיים הרבה הרבה פחות.
ח. סליחה על משל מהעולמות הפיננסיים: אין רווח בלי סיכון. ככל שהרווח גדול יותר, כך גם הפחד להיכוות. לתת אמון במישהו פותח פתחים גדולים ועמוקים אבל עלול לצלק אם נעשה לא נכון.
עדיין, איך אנחנו רוצים לחיות — בעולם מוגן ומרופד בו אין שום סיכון אבל גם שום עומק? או בעולם בו אנחנו מסתכנים בעלבון, לעיתים נדירות בפגיעה של ממש, אבל כזה שחיים בו?
ט. לדוגמה, טיפול פסיכודינאמי קלאסי מערב דינמיקה רגשית בין המטפל למטופל. זה מסוכן, והכללים האתיים נועדו לגדר את האינטרקציה הזו. אבל הדינמיקה היא לא אפקט צדדי מצער אלא חלק אקוטי מהטיפול. שלול אותה, ושללת (או החלשת מאד) את האיכות התרפויטית של הטיפול.
י. להבדיל אלף אלפי הבדלות גם לימוד תורה הוא כזה. וודאי לימוד אמונה. תורה אינה ידע אלא חכמה מחוברת לרגש ורצון. כלומר תובנה שאמורה לשנות את האדם מכף רגל ועד ראש. אין דרך ללמוד תורה כזו בלי אינטרקציה אנושית עמוקה. בלי "את ד' א-לוקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים", בלי "אם דומה הרב למלאך ד' צבקות יבקשו תורה מפיו". יש בה גם יראה וגם הערצה וגם קשר עמוק. ביטלת את המוטיב הזה והפכת את התורה לחכמה חיצונית, אינטלקטואלית ועקרה.
י"א. בית המדרש שאני לומד בו הוא בר פלוגתא חריף של החסידות והדבקות בצדיק, מסיבות פנים בית מדרשיות, תוך תורניות. הוא מדגיש את התביעה שלימוד תורה שמשנה את האדם חייב לכלול עצמאות ויצירה. אבל אין בכך לומר שהלימוד הוא מנותק ומבחוץ. הלימוד הוא מפגש בין בני אדם, לא קניית ידע. ובין בני אדם יש מערכת יחסים שיסודה אמון. טול אותה, ונטלת את הלב והתשוקה שבו.
י"ב. כל מערכת יחסים היא סיכון: אני מפקיד בידיך את לבי ואתה מפקיד את לבך בידי. לעיתים נדירות, אבל מכאיבות, צד אחד משתמש באמון הזה כדי לפגוע באחר. מה שנקרא, מערכת יחסים רעילה. אז מה המסקנה? לא להתחייב? לא לכרות ברית? להפוך את הזוגיות בין איש לאשה לדבר הכי קל לפירוק בעולם?
לחנך אנשים לא לאהוב, או לאהוב אבל תמיד עם מחיצת הסתייגות שקופה ביני לבינך; לחנך אף פעם להתחייב, בגלל שהם עלולים להתאכזב ושיישבר להם הלב ולעיתים גם גרוע מזה — זה בערך כמו לא להשתמש באנרגיה של תחנות כוח אטומיות בגלל אירועים בודדים של צ'רנוביל ופוקושימה.
י"ג. מתנגדי החיסונים הם הדגמה נהדרת של הסכנות שבאמונה. אבל בד בבד הם גם מדגימים את הסיכון בלא לתת אמון. הרטוריקה של רבים מהם היא "אל תהיו כבשים". אל תתנו אמון בממסד. תחשבו לבד.
כמובן שבשלב הזה הם נותנים אמון בשרלטנים, אבל הרטוריקה חשובה כי היא מלמדת משהו נוסף, אולי עמוק פחות אבל מאד פרקטי: אי אפשר עד עולם לאסור על מתבגר לשחק באש. ומשלב מסויים זה כבר מסוכן. למרות האיסור הוא ילך וישחק בה, בלי שנתנו לו כלים איך לעבוד איתה נכון.
י"ד. כי אנשים בכל מקרה ייתנו אמון, וזה יותר מפחיד מאשר מעודד. כששוללים כוח לחלוטין ולא מצליחים לדכא אותו, הוא שב ומתפרץ, הפעם בלי ריסון ותרבות. כשהאג'נדה היא, אל תתן אמון באף אחד, תסתמך רק על עצמך, אנשים ייתנו אמון בלי להודות או לשים לב שזה מה שהם עושים. הם יחשבו שהם חושבים לבד, עכשיו לך תשכנע אותם. כמו מי שיוצאים מהכבלים של הממסד הדתי הנוקשה ומתחילים למלמל בקטע מואר כמה חשוב לחשוב לבד, ואז תוך כמה שנים נלחמים בזעף למען הדוגמות של הצד השני.
ט"ו. צריך לחנך אנשים כן לתת אמון אבל לדעת לעבוד איתו. לתת להם כלים ככל הניתן לא ליפול. ולדעת שלעתים חלק מהם ייפלו, למרבה הצער, וזה חלק מהחיים.
חשוב לזכור את הטרגדיות כדי להזהר וללמוד לקח. אבל המרכז והעיקר הם הרווח שבחיים ולא ההפסד שבהם. האנרגיה והעומק, לא הסכנות והנפילות. נלמד לא רק לפחוד עד כדי בעתה מהאש אלא גם, ובעיקר, להתחמם ממנה.
