תארו לעצמכם שאתם צריכים לאזן מקל על הראש. קשה אבל אפשרי, לא? ומן הסתם אם תתאמנו מספיק זה יכול להפוך לטבע שני.
עכשיו, תארו לעצמכם שאתם עדיין עם מקל על הראש, ומישהו תולה בצד אחד קולב עם שמלה ועל הצד השני מעמיד חתלתול. קצת יותר קשה, לא? עכשיו אזנו את כל זה כשאתם על סקטים; במדרון; עם הפנים אחורה; מנסים לזכור שלושה מספרים ראשוניים שגבוהים מעשרת אלפים.
נדמה לי שזה יהיה קצת יותר קשה. למעשה, נדמה לי שזה יהיה יותר קשה בצורה - איך קוראים לזה היום בתקשורת? אקספוננציאלית?
יקיר הפיד @אלעד נחשון התלונן אתמול על אקדמאים שכותבים לא מובן בעוד שכל כותב פייסבוק ממוצע מצליח להיות מובן. בשביל להסביר למה לטעמי הוא טועה בוא נלך מעט יותר פנימה.
מאמר רציני, כזה שיש טעם בכלל לכתוב, בא להסביר משהו לא ידוע או לא טריוויאלי. אפשר לכתוב על עיבוד המתכת בגרמניה לפני שלוש מאות חמישים שנה. במקרה כזה צריך להקדים מה היתה גרמניה לפני שלוש מאות חמישים שנה (ספויילר: לא היתה כמו שאנחנו מכירים אותה). מן הסתם צריך גם להסביר קצת על עיבוד מתכת מבחינה היסטורית ובעולם כולו לפני שלוש מאות חמישים שנה. רק אחר כך אפשר לגשת לנושא המאמר.
בשלב זה, הקורא כבר מחזיק הרבה מידע בראש. כדי שהקריאה תהיה ברורה, בכל צעד שהכותב יעשה הלאה הוא צריך להזכיר לקורא את המידע שאספנו קודם. אבל אם זה יהיה ארוך מדי זה יהיה מעייף בואכה בלתי אפשרי. בקיצור הכותב צריך להיות גם קצר וגם בהיר וגם להכיל עבור הקורא הרבה מידע. כבר כאן ברור שהקושי גדול בהרבה מאשר פוסט בפייסבוק.
וזה רק כשהכותב מנסה להסביר משהו לא מוכר. מה קורה כשהכותב מנסה להסביר משהו לא טריוויאלי? אם הוא מנסה להסביר מושג פסיכולוגי, סוציולוגי, אנתרופולוגי - כל אלו הם בבירור דברים מורכבים יותר ומוכרים פחות. לא תמיד אפשר להיתלות בדוגמאות מוכרות כמו שנעשה לגבי חישול פלדה.
ונניח שהכותב מצליח, נניח שבמשך שלושה עמודים הוא מסביר איך המוצא המעמדי של אנשים משפיע באופן בלתי מודע על אופן האינטרקציות ביניהם. עכשיו הוא צריך איכשהו לאפשר לקורא לקחת איתו לפרק הבא את כל הידע הקצת אמורפי וחמקמק הזה. הפרק הבא הרי יעסוק איך "השפעת המוצא המעמדי של אנשים על האינטרקציות" וכו' - משפיע בתורו על משהו אחר, אולי גם הוא מורכב וחמקמק. בשלב הזה הקושי לכתוב באופן בהיר, כבר לא נמצא באותה הסקאלה של פוסט בפייסבוק.
יש טריקים שעוזרים להישאר בהיר. את הפוסט הנוכחי פתחתי בדימוי קצת גרוטסקי על מקל, שמלה וחתלתול. עם סקטים. במבט ראשון זה תרגיל רטורי שבא למשוך את הקורא התמים פנימה (מה שנכון). אבל לא רק. הדימוי הזה מספיק צבעוני, מסביר-את-עצמו וזכיר. אני יכול להשתמש בדימוי הזה כתמרור. במקום לכתוב כל פעם במאמר "עומס חושי קואורדינטיבי קוגניטיבי מוטען חרדה", אני כותב "לאזן מקל" והקורא נזרק חזרה אל הדימוי. כך הרבה יותר קל להחזיק ראש בנושא.
אם בחרתי דימוי ממש טוב, אני יכול לבנות עליו את המשך המורכבות. כך השמלה מייצגת איזון של משהו שפועלת עליו רוח צד והחתלתול איזון של משהו שזז מתוך בחירה, בעוד המספרים הראשוניים מייצגים קושי מנטלי של מחשבה מופשטת וזיכרון מתמטי. דימוי כזה יכול לתרום להבנה של הקורא וליכולת שלו להחזיק ראש לאורך כל המאמר. (כבר ריה"ל תיאר זאת יפה)
אבל דימוי יכול גם לבלבל. הוא יכול להיות מסורבל יותר ממה שבאתי להסביר, לגרום לקורא להבין חלק מהטיעון בצורה שגויה, אפילו לדחות את הקורא - אם בחרתי בדימוי של עכביש שאוכל את הוולדות שלו. בקיצור, דימוי טוב ומכוון (כמו משל מהסוג המכוון אצל הרמב"ם) הוא נהדר לקורא אבל הכותב יעבור גיהנום לפני שימצא כזה. הרבה יותר קל פשוט לכתוב "עומס חושי קואורדינטיבי קוגניטיבי מוטען חרדה". זה פשוט לכתיבה, נכון לחלוטין ובלתי קריא להחריד.
ועניין הדימוי הוא רק אופן אחד. תשאלו את @יהודה והוא יסביר שיש לא מעט דרכים להכווין את הקורא, להזכיר לו מה קרה קודם, או להדק את התימה של המאמר - בלי לשקוע בביצת ניסוחים מתפתלים. כל דרך כזו מצריכה מאמץ, זמן וטיוטות.
אגב, עד עכשיו תיארתי רק מאקרו. ברמת המיקרו אפילו ניסוח משפט אחד בהיר (ככל שהוא מורכב יותר מ"תביא לי מהמכולת שתי חלב") הוא לא עניין פשוט. הרבה יותר קל לכתוב מפותל ולא בהיר. משפט בהיר יבוא רק אחרי כתיבה, מחיקה, עריכה, עריכה שלישית הפעם עם הקובץ. וכשתזה חייבת להיות לפחות בת מאה עמודים, מדובר במאות משפטים כאלו.
לכן השאלה "למה אקדמאים לא כותבים בהיר" היא בעיני שאלה לא פוריה. כתיבה מעורפלת היא ברירת המחדל. יש אינספור דרכים לכתוב מעורפל, כמו שיש אינספור דרכים לבלגן את החדר, והרבה הרבה פחות דרכים לסדר אותו. השאלה הפוריה באמת היא "איך אקדמאים *כן* כותבים בהיר". וזו שאלה שונה מאד מאשר "איך כותבים בהיר בפייסבוק"
