א. 'לצאת' ו'לבוא' הם שני הפכים. האם הם יכולים לבטא אותו הדבר? אם שואלים את הרמב"ם לכאורה כן.
בחלק ראשון במורה נבוכים מתמודד הרמב"ם עם מינוחים גשמיים שכתובים בתורה כלפי הקב"ה. ההתמודדות שלו משתמשת בד"כ בהפשטה: מילה זו, כשמכוונת אל הקב"ה, משמעותה איננה חומרית אלא מופשטת.
ב. הפשטה היא תהליך של הפרדה. מוטיב אחד או שניים נבחרים מתוך מכלול המשמעויות של המילה, והשאר מושלכים.
כך, 'לצאת' היא הגחה החוצה ממרחב פיזי מסויים. לייחס יציאה כזו לקב"ה היא הגשמה, לכן נבחנות המשמעויות של יציאה: כשאדם יוצא הוא מתגלה לעיני העוברים ברחוב; יש ביציאה מוטיב של התגלות; אם כן, כאשר מיוחסת לקב"ה יציאה - המשמעות היא התגלות. גם לייחס התגלות לקב"ה ישירות זה עדיין בעייתי, על כן התגלותו היא דרך מעשיו: כאשר מעשיו של הקב"ה מופיעים בעולם, או כאשר מתקיימות נבואות נביאיו - זוהי יציאה, כלומר התגלות.
ג. מה בנוגע ל'ביאה'? גם היא כניסה למקום פיזי ולכן מורחקת מהקב"ה. איזה מוטיב מופשט יש בביאה? כשאדם נכנס לבית הוא מופיע לעיני היושבים בבית. לכן גם המשמעות של ביאה היא, ובכן, הופעה.
ד. נעצור כאן ונודה שיש משהו מאכזב במהלך הזה. מסתבר שהפשטה היא תהליך של דילול. (לכאורה) מעבר מעולם מוגשם לעולם מופשט הוא מעבר מעושר לדלות. העולם הגשמי מלא בניואנסים והעולם הרוחני הולך ומצטמצם לכמה משמעויות בודדות. כך יציאה וביאה משמעותן הופעה. ולפני זה בחלק ראשון - ניצב, עומד, יושב ועוד - כולם משמעותם נצחיות.
ה. אני לא עומד להתמודד כאן עם מלוא השאלה, רק להצביע על משהו מעניין שיסדוק קצת את השטחיות בה קראתי את הרמ"ם עד כאן: הן יציאה והן ביאה הן הופעה. אבל מה מופיע?
ביציאה הרמב"ם מדבר על הופעת פקודתו של הקב"ה. אבל בביאה הוא מוסיף עוד הופעה: השראת שכינה.
ו. כי גם יציאה וגם ביאה הן הופעה. אבל היכן ולעיני מי? כשאני יוצא אני מופיע לעיני האנשים ברחוב. כשאני בא - לעיני היושבים בבית.
השראת השכינה מיוחסת דווקא לביאה כיון שביאה היא הופעה אינטימית, מצומצמת ומיוחדת לאנשים ספציפיים. שכינה היא הופעה בה מייחד הקב"ה את שמו על אדם או עם, לכן היא מתוארת דווקא בביאה. ניסיו של הקב"ה ומילוי הבטחותיו הן גם ציבוריות ולכן יכולות להיות מיוחסות ליציאה, שהיא הופעה פומבית.
ז. כלומר, גם כשהרמב"ם מאמץ מוטיב אחד מתוך המונח המוגשם, הוא עדיין מבין אותו בתוך המכלול שלו. ניואנסים מהמשמעות המקורית נשארו גם בתוך ההפשטה.
(ח. אבל זה משהו שהרמב"ם עושה בלי להפנות את תשומת הלב של הקורא לכך. אתה צריך לשים לב לבד, וגם זה חלק עקרוני מהשיטה)
