א. שני זוגות אברים באדם נשלחים, אשכרה בפועל, לפגוש את המציאות שמבחוץ: ידיים ורגליים.
ב. הרגליים פוגשות את המציאות בעל כרחנו: מרגע שמפסיקים לשאת אותנו אנחנו עומדים על הרגליים. הרגליים פוגשות את המציאות כנתונה. כזו שמעניקה הקשר ויציבות. מנגד, כיון שהן פוגשות אותה תמיד, הן פוגשות מגוון רחב ממנה, גם במובן הרע. לא רק רצפות שיש או ספיני עץ משוייפים היטב. גם בוץ, חצץ, צואה וקוצים.
אפשר לומר שהרגליים פוגשות את המציאות כקיומיות. הן ה'אני' שלנו שהוא מולד ונתון. מה שהונחנו בתוכו, לא מה שבחרנו להיות. שם, משפחה, תרבות, לאום. כיון שאתה תמיד מונח איפשהו, יכולת הבחירה שלך מוגבלת, וממילא תמיד תפגוש גם סתמיות, לכלוך ושפלות. לא רק, אבל גם.
ג. תמיד נפגוש את הקומה הנמוכה. השאלה מי יגבר על מי - העקב על הקרקע או להפך. לכן הדבר החשוב ביותר שאפשר להעניק לרגל הוא מנעל שיחצוץ בינה לבין הרע:
"דעל סוס מלך, דעל חמר בר חורין, דמנעלין ברגלוי בר־נש, דלא ולא דין - חפיר וקביר טב מיניה" (מי שלובש מנעלים הוא אדם, מי שלא - המת עדיף על פניו).
ד. הידיים הן סיפור אחר לגמרי. יש לנו הרבה יותר בחירה איך ומה לעשות איתן ובהתאם הן תהיינה אצבעות פסנתרן או ידיים מיובלות של עובד כפיים. אפשר לעסוק בברזל והדם ואפשר להימנע מהם ולחפש סטריליות. הידיים מייצגות את האני בו אנחנו חיים ופועלים, מתוות את הנתיב בו נצעד. אלו לא המשפחה או הלאום אלא מה שנבחר אנחנו להיות. ממלכת הידיים היא ממלכת העשייה והאוטונומיה האנושית.
ה. עדיין, הידיים פוגשות את החוץ על כל סכנותיו. הן עסקניות ולכן נטמאות בכל פעם שאנחנו מסיחים את הלב מהן. אבל אפשר לשמור עליהן טהורות ואפשר גם לטהר אותן אם נטמאו. אצל הרגליים כל המושגים הללו לא קיימים.
מנגד, הידיים תלויות כמעט תמיד ביציבות של הרגליים ובמיקומן. הן פועלות בגזרה שקבע להם ההקשר המולד, הנתון. בואו, לא לכולם יש את הבחירה בין עמל כפיים לצווארון לבן.
ו. לבישת נעליים אומרת שני דברים. הראשון, זהירות מהקרקע: שלא להתלכלך או להיפצע. השני, אולי אפילו בעל כרחנו, התנשאות ושלטון על הקרקע. מילא לדרוך על הארץ, זה טיבה ואולי אפילו מעלתה, שכולם עליה. אבל החציצה של סוליה היא ריחוק והתנשאות.
ז. לכן לציווי "של נעליך" במקום קדוש יש שתי משמעויות.
הראשון הוא שאפשר להיות בטוח. כאן אין שטן ופגע רע. נכון, יש סכנות במקום המקדש: שמור רגליך כאשר תלך אל בית הא-לוקים. אבל אלו סכנות הבאות מצד האדם, בשל חוסר התאמה למעלה הרמה של הקודש, לא סכנות מצד הקדושה.
במלים אחרות, כאשר אדם מהלך בעולם החול, הוא חייב להיות בערנות מתמדת, מלחמה לו מפנים ומאחור. "אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כאילו נמסר לסרדיוט". לעומת זאת, כאשר אדם הולך בקודש, הוא נמצא במקום בו האיום, אם בכלל, בא ממנו. הקודש עצמו בטוח להתהלכות. אין בו קוצים, צואה או בוץ.
אפשר לומר שלכן הכהנים רוחצים גם את רגליהם לפני הכניסה לשרת; לאמור, עד כאן מקום קרקע מלוכלכת, מכאן אבני שיש טהור.
בעיני, הבטחון הזה הוא ממאפייני ההיכר של הקודש. ממילא קל בהרבה לבנות אמון עם הקודש וכתוצאה מזה- קל לבנות איתו קשר עמוק זאת בניגוד לחול בו לא ניתן לבטוח וממילא יצירת קשר עמוק בעייתית בהרבה.
ח. הדבר השני שאומר לנו "של נעליך" - הוא שאתה לא יכול להתנשא על הקודש, אתה לא יכול לבוא בתחושת עליונות אלא בתחושת ענווה.
כשאני עומד על הארץ יש שני מוטיבים הפוכים. מצד אחד, אני מעליה. מצד שני, היא נושאת ומקיימת אותי. הליכה יחפה אומרת שהעיקר בקודש הוא שאדם בלוע בקודש ולא שהקודש נמוך מהאדם. אתה נמצא במקום שמקיים ומבסס אותך, ולא במקום עליו אתה יכול להתנשא.
ט. ושני הצדדים מתחברים: כיון שיש בחול סכנה, ממילא יש חובה שאדם יגש אליו בביקורתיות וממילא באה ההתנשאות. בקודש אסור להתנשא, אבל הענווה היא צעד בטוח כיון שהמקום עצמו שמור מפגע.
