א. השמאל מלגלג על הימין הטראמפיסטי בארץ: כשמדברים על ישראל הימין טוען שצריך לתת כוח לעם, ולא למיעוט אליטיסטי של משפטנים, אבל בארה"ב הוא תומך בשיטת האלקטורלית שמעוותת את העיקרון של קול שווה לכל אדם. שהרי בשיטה האלקטורלית, למדינות הכפריות של ארה"ב יש ייצוג יתר ביחס לגודל האוכלוסיה שלהם. המיעוט מקבל כוח יותר מגודלו האמיתי.
יש בלגלוג הזה אמת. ברור שקל לתמוך בעקרון הייצוגי כשהוא עוזר לצד שלך. אבל צריך להודות ששיטת הייצוג האלקטורלי דווקא מתאימה לסנטימנט ימני אחר - הדמוקרטיה כמוסד שניוני ולא ראשוני.
ב. אצל השמאל הדמוקרטיה היא המובן מאליו. למה ואיך יש דמוקרטיה? כי זה צודק, משמע זה יקרה. הימין שואל על הנחת המובן מאליו הזו שתי שאלות:
1. יפה שאתם חושבים שדמוקרטיה נכונה. אבל דמוקרטיה היא לא דבר שקורה לבד. צריך להתאמץ עבורו. צריך דבק שמאחד את החברה לגוף שיסכים לכונן דמוקרטיה וזכויות אזרחיות. האידיאלים שלכם יפים אך חסרי היתכנות אם אין מאחוריהם קונצנזוס שיחזיק אותם.
זו הסיבה שלשיטת הימין, דמוקרטיה ולאומיות אינם בהכרח הפכים שצריך לפשר ביניהם, אלא דווקא פנים משלימות: אין דמוקרטיה ללא קונצנזוס ציבורי, וקונצנזוס כזה נבנה על ידי זהות משותפת - פעמים רבות לאומית.
2. שאלה עקרונית יותר: למה בעצם דמוקרטיה היא דבר הוגן? הסכמנו שלכל אחד שמורה הזכות להיות אוטונומי, מי אמר שלך יש איזושהי זכות להחליט עלי? ואל תטעו - בדמוקרטיה אנשים כן מחליטים אחד על השני, פשוט בצורה יחסית שוויונית.
יש כמה דרכים לענות על השאלה הזו, ואתמקד רק בפינה אחת: מדינות. למה בעצם יש לקבוצת אנשים את הזכות המוחלטת למנוע ממני להיכנס לחבל ארץ מסויים, או אם כבר נכנסתי, להחליט עליה בלי לשאול לדעתי? במילים אחרות, אם לכל אחד זכות שווה, איך בכלל מותר לקבוצת אנשים להחליט שהם אזרחים השולטים על חבל ארץ מסויים ואחרים חסרי כל זיקה אליה?
ג. ואכן, יש סנטימנט בשמאל שמתעב את עצם הקונספט המדיני. הוא רואה במדינה רע הכרחי שסופו להיעלם ובמקומו יהיה שלטון כלל אנושי על העולם כולו.
רק שהתנגדות עקרונית למדינה חותרת תחת רצון אנושי נפוץ: להיות שייך, להיות בעל זהות, חלק מחברה מובחנת, ושלחברה הזו תהיה זכות לאוטונומיה, כפי שלאדם יחידי יש. במלים אחרות, ההצדקה למדינה היא בזה שישנו רצון אנושי לישות מדינית.
הישות הזו נמצאת איפשהו באמצע הדרך בין היחיד לבין האנושות כולה. היא יישות ציבורית ולכן צריכה הרבה פרטים. אבל אם תהיה גדולה מדי, לא תהיה לה אישיות מובחנת. הרחבת הציבור בעל מכנה משותף עלולה לדלל את התוכן שלו.
ד. ברגע שאנחנו נותנים לגיטימציה ליישות הזו - ביחס לישויות אחרות יש לה חירות כמה שיותר מוחלטת. היא יכולה לשתף איתן פעולה, אבל רק ברצונה החופשי, לא בכפייה. היחסים בין מדינה למדינות אחרות צריכים להידמות ליחסים בין בני אדם - יחסים שיש בהם חופש לבחור, ככל הניתן.
ה. אם הסכמנו על זה, ארה"ב לא יכולה לבוא לקנדה ולומר לה: "זה לא הוגן שמעט אנשים תופסים כל כך הרבה שטח, בואי נתחלק בשטח כך שלכל אזרח בשתי המדינות יהיה שטח שווה". לקנדה יש הזכות המלאה על השטח שלה, בלי קשר לגודל האוכלוסיה, ממש כמו ש(רוב האנשים) לא חושבים שמשפחה אמידה בעלת שני ילדים צריכה לתת חלק מהשטח שלה למשפחה מרובת ילדים אך עניה.
בכך מתאחדות שתי השאלות לטענה אחת: הזהות מכוננת את הדמוקרטיה, והיא יוצרת ישות כביכול עצמאית, בעלת זכויות משלה.
ו.הנפקא מינה - כפי שוודאי כבר הבנתם - היא היחס בין ארצות הברית כגוף מדיני אחד, לבין הstates מהן היא מורכבת.
הטענה שזה לא הוגן שלאזרחי סטייט אחת יהיה קול "חזק יותר" מאזרחי סטייט אחרת, נכונה רק אם הסטייטס חסרות משמעות כמעט לחלוטין מבחינת האוטונומיה שלהן והן מהוות חלוקה מנהלתית בלבד. אבל אם תופסים את מדינות הברית כבעלות אוטונומיה, תאמרנה המדינות של מרכז אמריקה (כדוגמה): כן, יש לי באופן יחסי יותר כוח, אבל זה מה שמבטיח שהזהות שלי לא תתמסמס למרות שאני קטנה בברית. כרתתי את הברית מרצוני ובתנאי שלא אבלע.
ז. אבל זו היסטוריה רחוקה וחסרת משמעות!
הוויכוח האם העבר רלוונטי או לא - מתחרז יפה עם הדיון הקודם. אם אנחנו צריכים זהות שמכוננת את הדמוקרטיה - הרי שחלק חשוב בזהות הזו הוא העבר. העבר וההיסטוריה בונים את הזהות הייחודית של הציבור. הטענה שהעבר חסר משמעות נטענת יותר בקלות על ידי מי שמראש מזלזל בהיסטוריה ומאמין שהתבונה חסרת הזמן היא זו שמכוננת את המוסר וגם את החברה. מי שחושב שהזהות מכוננת את המוסדות החברתיים ואולי גם את עצם המוסר - ייתן לעבר משקל רב יותר (גם אם לא מוחלט).
ז. מתנגדי השיטה האלקטורלית טוענים ש"אנשים בוחרים, לא האדמה". זו אותה נקודת מחלוקת בדיוק: האם האדם הבוחר הוא יישות ווירטואלית, מנותקת ממקום וזמן - או שהוא ישות קונקרטית שיש לה היסטוריה וגם פיסת אדמה משלה.
Loading
