א. אחרי שדיברנו בשבח האמפיריציזם, בואו נדבר גם בשבחי התבונה.
התבונה עלולה להשאר כלואה בתוך עצמה, והניסיון הוא מי שמחלץ את האדם. השכל כלוא בהנחות היסוד שלו והמציאות מחלצת אותו מהן. כך אוהבים לטעון.
אבל גם לניסיון יש נקודת תורפה: הוא מדבר תמיד על מה שיש וממילא לא על מה שיכול להיות.
ב. דיון מפוכח אמור לדעת להבחין בין עובדות לבין ערכים, כדי שלא להפוך להיות ווישפול ט'ינקינג. כך לפחות טוען האתוס. הבעיה עם הקביעה הזו היא שלפחות כשמדברים על העולם האנושי ולא על חוקי הטבע - כדברי פורד פרפקט קשישא - העובדות גם הן ערכים.
ג.ניקח לדוגמה את הקביעה: "אנשים פועלים תמיד לפי תמריצים". האם היא עובדה או ערך?
ברור שזו עובדה, אם נלך ונתבונן במציאות נראה שאנשים פועלים לפי תמריצים (או לא). מנגד, האם זו עובדה קשיחה, כמו "השמש זורחת במזרח"? לכאורה אפשר לחנך אנשים להתנהג אחרת ואילו השמש, עקשנית שכמותה, לא מוכנה להתחנך.
ד.במלים אחרות, במישור האנושי קביעות הן בו זמנית גם עובדות וגם ערכים. העובדה ש"כך הוא" לא מחייבת שכך תמיד יהיה. אם היינו בודקים לפני אלף שנה האם דמוקרטיה אפשרית היינו משיבים בשלילה. זו עובדה או ערך? זו עובדה כי כך היה אלפי שנים. אבל זה ערך הן כי הוא יכול להשתנות והן כי עצם הדיון הערכי עליו יכול לשנות אותו, גם אם לאט.
ה. כאן יתרונה של התבונה על הניסיון: היא פותחת לנו אופקים שאין במציאות כרגע. היא מביאה למודעות שלנו דברים שאינם במציאות אבל יכולים להיות. הניסיון יסתכל על טבע האדם כעובדה. השכל יראה אותו כערך.
