א. כשהאוזר את הנדל נכנסו לכחול לבן היו טיעונים מימין ומשמאל שהם עלה תאנה: מושכים בוחרים מהימין המתון אבל בפועל יתנו גב למדיניות שמאל. ואז עלי התאנה חסמו בגופם הקמת ממשלה עם המשותפת.
כלומר, כדי להשיג כוח אתה כורת בריתות ומתפשר. לפשרות הללו, הפלא ופלא, יש מחיר.
ב. (חלקים מ)הציונות החילונית רצו להקים חברה חדשה, להיפטר מהיהודי הגלותי וליצור איזה ישראלי חדש שעלה מן הים. רק שכדי שלתנועה יהיה כוח היה צורך לכרות בריתות, עם כוחות בעלי רצונות שונים מהם.
המתבקשים מאליהם הם הדתיים ובעיקר המסורתיים. בשביל מדינה צריך מסות ואלו היו מחוברות יותר למסורת ולדת. המחיר של הברית הזו ברור והוא הולך ומתעצם למורת רוחם של אחוס"לים אלו ואחרים: מדינת ישראל לא חילונית ומערבית כפי שהיו רוצים, וחלקן של המסורת והיהדות הולך וגדל.
ג. אבל אולי יש ברית סמויה, אחרת - דווקא עם כוחות שהיו על ראש שמחתה של הציונות. אפשר לדבר על התנ"ך, שהיה פעם דווקא חלק מהמהלך של יהודי חדש ולא בקטע של הדתה. ועוד שתי בריתות קצת פחות מובחנות: השפה והארץ.
אני לא בקי בהיסטוריה אז לא יודע אם היו זרמים משמעותיים שראו באוגנדה אלטרנטיבה לכתחילאית, או שמראש אוגנדה היתה רק דיעבד. בין כך ובין כך כשלון אוגנדה הבהיר שאין ציונות בלי ציון. רק שלבחירה להקים מדינה בציון יש מחיר: המדינה ממוקמת בארץ ישראל שהיא ממשית, היסטורית וקדושה גם יחד. אפשר לרצות לחלן את הקיום בה, אבל המקום בו אתה גר גדול ממך ומסכל את תוכניותיך. ארץ ישראל מלאה בקדושות, ארץ הנבואה. חשבת שתוכל לחלן אותה? מוטב שתנסה לעקור עץ בידיים חשופות. לזמן מה תוכל לבלום את משמעותה אבל על פני זמן, מי יכול לנצח את הגאות.
ד. המקרה של השפה חריף יותר: היהדות המסורתית דיברה יידיש או לאדינו והשאירה את העברית לבתי הכנסת והמדרש. העברית איננה בן ברית כפוי: הציונות החילונית רצתה לחלן את העברית על ידי הוצאתה למרחב (אולי כפי שרצתה לחלן את התנ"ך על ידי שימוש בו כבסיס לאומי). רק שלצעד הזה עלולות להיות השלכות הפוכות: במקום לחלן את העברית, התוצאה תהיה קידוש המרחב שמחוץ לבית המדרש.
במכתב מפורסם טען גרשום שלום ש"א-לוהים לא יישאר אילם בשפה בו השביעו אותו אבותינו". השפה איננה חומר ביד היוצר, נניח אליעזר בן יהודה. אתה חושב שאתה שליט בה, אבל היא גדולה יותר ממך. ברמה הפרקטית תרבותית - כל משקעי העבר שוכנים בתוך השפה ומשפיעים על תבניות החשיבה, האופי הרגשי. ברמה פנימית יותר: השפה היא חיה, האותיות העבריות מדברות רוח. כשיהודי מדבר עברית בארץ הקודש, אולי יושב בסוף כל משפט ערבי עם נרגילה, אבל ברקע משקיפים בשקט דוד וישעיה.
ה. יועז את הנדל מדגימים שגם לברית צדדית יש מחיר, צדדי אבל מחיר. רק שבמקרים אחרים, בלי לשים לב, כרתת ברית עם משהו גדול ממך בהרבה.
פאנג לונג והדאי לי כורתים ברית עם אזולה כדי להשתלט על בא סינג סה. הם מגלים מאוחר מדי, שבן הברית התמים והצדדי איננו צדדי כלל וחזק מהם בהרבה, עד שבלע אותם מבפנים. מי יודע, אולי תוך כמה מאות שנים תחייך הארץ אל החילוניות ותאמר: אל תחמיאי לעצמך, בכלל לא היית יריבה.
