היבלעות בכלל - א'

א. אחת הטענות נגד תפישת הכלל הקוקיסטית היא שהיחיד נבלע בה, הופך לניצב בתוך הצגה שגדולה עליו בכמה מידות והוא בתוכה רק בורג זעיר וחסר חשיבות.

עם הטענה הזו גם אני הקטן מזדהה, שכלית ועוד יותר קיומית. אבל בעיני השאלה היא איך טוענים אותה, ולצורך זה, הקדמה:

ב. כל השמה של אדם במערכת גדולה יותר ממנו כוללת כמעט בוודאות נקודת קצה בה הוא מאויין. ביהדות לדוגמה ישנן עבירות של ייהרג ואל יעבור: יש דברים ששוה למות עבורם. החיים הפרטיים שלך נדחים בפני דבר גדול יותר. לענ"ד אין טעם לנסות להתכחש לזה, אבל צריך להזכיר מה האלטרנטיבה.

ג. כיוון אחד טוען כך: נכון שהיענות למערכת ערכים גדולה ממך גובה מחיר, אבל האמת היא שתמיד תהיה משועבד למשהו גדול יותר, והבחירה שלך היא רק למה אתה מוכפף: עבד ד' או עבד הזמן.

ד. כיוון אחר לא מוכן לקבל את הנחת היסוד לפיה סוגיית השיעבוד היא הציר המרכזי. הוא אומר: נכון שמערכת גדולה ממך עלולה לאיין בקצת או בהרבה, אבל האלטרנטיבה, שאולי אין בה איון, מובילה לחיים חסרי משמעות או בעלי משמעות פחותה בהרבה.

ה. החיים האנושיים כשהם לעצמם, רגע של אור בין שני נצחים של חושך, הם קצרים ומרירים. הפחד מהמוות שולט בהם כי הוא מאיין את השבעים שמונים שנה שהאדם חי.

אפילו אם יימצא אדם ששמח בכל ליבו בחיים כאלו וגאה בהם, בעיני, זה אפקט דאנינג־קרוגר: רק אם אתה ממש בור בנושא אתה יכול להרגיש שאתה מבין אותו טוב. רק מי שלא נחשף לגודל יכול להתנחם בחיים קטנים.

ו. כדי לחרוג מהחיים הקטנים האלו, אדם מתעגן בהקשרים גדולים יותר: מוסר, מחשבה, יופי וכמובן - אמונה. לעיגון הזה יש מחיר, שבמקרי קצה מתורגם לאיון של האדם. קצה שאולי אפילו לא ממומש כמעט אף פעם, ועדיין נוכח תמיד. 

המחיר הזה איננו רק מס מעבר שאדם נדרש לשלם כדי להתעגן בגודל, אלא חלק אינהרנטי מההשתבצות של האדם בתוך הגודל. מעצם הפגישה וההכרה בגודל - נתבעת מאליה ההתבטלות.

ו. לכן, כשטיעונים נגד ההיבלעות מציעים כתחליף חיים קטנים - עם טענה כזו אני לא מזדהה כלל. כשהם הופכים לאידיאלזציה של בינוניות אני אישית בכלל חוטף תחושת דחיה.

ז. אז באיזה מובן אני כן מזדהה עם הטיעונים? כל זאת ועוד בפרק הבא